מינימליזם הינה מילה חדשה לשפה העברית וודאי במשמעות זו. עצם התפיסה המינימליסטית הינו “טרנד” מודרני אקולוגי חדשני המופשע מגל הפוסט והיניקה התרבותית מהמזרח במקביל לדורסנות הקפיטליסטית המודרנית והרעש האינסופי בתרפות הצריכה הווירטואלית. ולאחר כל המילים הרועשות והמוקצנות, מינימליזם הוא כינוי חדש לדבר ישן. חיפוש מהיר מעלה כי התפיסה המינימליסטית הינה יסוד עתיק בתרבות היהודית, וסיפורים על אורח חיים מינימליסטי מופיעים ומשולבים ברוב סיפורי המופת על דמויות תורניות.
אלא שדבר אחד חסר באותם סיפורי מופת מינימליסטיים, והוא עצם השימוש במילה מינימליזם. מתברר כי מינימליזם כאורח חיים מופיע ביהדות תחת שמות נוצצים פחות, כגון חיי צניעות, או חיי פשטות או הסתפקות במועט. דוגמה לעומק המינימליזם כדרך חיים ביהדות ניתן לקרוא בראיון שנתן הרב לבנון לארגון פעמונים, ארגון המסייע למשפחות במצוקה כלכלית להתנהל בצורה יותר נבונה מבחינה פיננסית:
“הסתפקות במועט, זה עיקרון פשוט, שהיהדות מחייבת. זוהי מוסריות מדרגה ראשונה. צניעות היא לא רק בלבוש אלא גם ביוקר המחייה וברמת הצריכה.”
דוגמה מפורסמת לאותה פשטות הוא המנהג המפורסם של ט”ו באב, בו היו יוצאות הנערות למחול בבגדי לבן. הדבר היפה באותו המנהג הוא שהקפידו לצאת בבגדים שאולים ולא בבגדים השיכים להם, כך בטלו את ההשפעה של בגדי פאר ואיתו את החשש שהארוע יהפך למופע שטיח אדום שמאפיל על טקס האוסקר עצמו.
אולי קריטריון זה של עמידה באידיאל הפשטות או בניסוח המודרני, מימוש מינימליזם כדרך חיים אמור להוות מבחן ראשוני להבדיל בין הרבנים שבאמת מגלמים בחייהם את אורח החיים היהודי האמיתי מול אילו המנצלים את הפלטפורמה לצרכים אחרים.
—-
התמונה שלא באמת קשורה מלבד החולצה הלבנה הגיע מכאן.