טיולים כנקודת אימון מינימליסטית

By | 07/04/2015

אנו באמצע חופשת הפסח, ובכל מקום אליו נצא נראה אלפי מטיילים המסתובבים, כל אחד במקום אחר וכל אחד בסגנון אחר, אבל לכולם מכנה אחד משותף – הם בדרכים. נניח לרגע לאילו המטיילים במוזיאונים ובמקונות מאורגנים ונביט באילו היוצאים לחיק הטבע, המסתובבים בנחלים ובשמורות.

כשמביטים במטיילים השונים היושבים בצידי הנחל קל מאד להבחין בסוגים השונים וביחס השונה שלהם למציאות:

ישנו הסוג הראשון של המטיילים, המחושבים ומאורגנים, שנושאים תיק גדול המכיל תשובה לכל אתגר בו עלולים להיתקל. מייד כשיגיעו יפרסו את המחצלת ומעליה הצילנית. ממקום כלשהו תצוץ האמגזיה ושלל מאכלים ארוזים בקופסות פלסטיק מסודרות. יש המתעלים עד לרמה שמגיעים לכל מקום עם גנרטור ובקול רעש גדול מייצרים לעצמם חשמל. במידה ולא מדובר באנשים המשועבדים לארגון, אין אלא להריע לאנשים שכאילו.

מצד שני יש את אילו המגיעים קלילים לכל מקום, נשענים על גזה עץ למעט צל. ואחרי שקטפו גבעול והכניסו לפה, הניחו את הראש על ערימת עשבים וחטפו להם תנומה קלילה. מוציאים מהתיק משהו ללעוס בזמן שמתארגנים להמשיך הלאה לעבר המקום הבא.

ביניהם נמצאים אילו שהגיעו לנקודה, פתחו את התיק והוציאו כמעט את כל מה שצריך. ומחפשים עבודים נקודה מוצלת שיכולה להכיל את כל הציוד, מביטים בקנאה באילו שהגיעו עם צילנית. משם פותחים את שלל ארוזות המזון, רק כדי לגלות שחסר פותחן. לקינוח מביטים בשכנים בתקווה שיציעו להם מעט מהקפה הרחיני שמעלה עדים בפינג’ן.

האידיאל אליו אנו שואפים כמינימליסטיים נמצא בדיוק במתח הזה, מצד אחד מדובר בטיול קליל, בו סוחבים מעט ככול הניתן. אבל מצד שני כמובן שצריך שלא יחסר דבר. המתח הזה בין שני הקצוות הוא מה שהופך את אורח החיים המינימליסטי ממערכת כללים נוקשה לתרגול תמידי להכרה עצמית.

כל אדם שמעוניין לאמץ את אורח החיים המינימליסטי נדרש להקדיש את הזמן הדרוש כדי להכיר את עצמו. אם הוא מאילו הזקוקים למחצלת כדי להניח את הראש, אז מחצלת אינה מותרות, ועליו לקחת אותה איתו. אבל אם הוא מאילו שפשוט נהני להניח את הראש על האדמה, אז סחיבה מיותרת היא דוגמה מובהקת למטען מיותר.

————–

והפעם לקחתי את התמונה מכאן.

כתיבת תגובה