ישנו ויכוח שכנראה לעולם לא יגיע להכרעה: האם עם הספר הוא מחמאה או כינוי גנאי. בכול אופן העובדות מדברות בעד עצמם, ועם ישראל הוא אחד מהמובילים במספר הכותבים. בתים רבים מתגאים במדפי הספרים העמוסים המכסים את הקירות. ישנם בעלי ספריות מפוארות, המחולקות לנושאים. חלקם מקדישים את כל הספריה רק לקרוב לליבם וחלק פשוט אוגרים כל ספר שעובר דרכם. אני השתייכתי לסוג האחרון.
לא רק שהייתי אוגר כל ספר שכבר דרכי, נאמן לכבוד למילה הכתובה, אלא בכל פעם שמצאתי ערימת ספרים מתגוללת ברחוב, עצרתי כדי לבדוק כמה מתוך הספרים כדאי לאסוף הביתה. כשמדף התמלא עד אפס מקום, פשוט בניתי מדף נוסף. המצב היה עוד גרוע מכך, היו שנים בהם ניהלתי מספר אתרי ספרים, ולכן גם דרך הדואר הגיעו מידי פעם ספרים ראויים לקריאה, וכאילו שהדפים הזילו דמעות על המלל עליו בוזבזו.
מצוייד בראיה חדשה, ובעייפות מהגודש הנוראי של ספרים מעלי אבק, פניתי למיין את הפסרים: ישנם ספרים שמעולם לא נקראו. ישנם כאילו שנקראו פעם אחת, והסיכוי שאחזור אליהם אי פעם קלוש. וישנם את אילו שתמיד רציתי לקרוא, אבל אף פעם לא היה ולא יהיה אליהם כוח. בנוסף ישנם ספרים שקיבלתי וכלל לא ראויים לקריאה, או ספרים עם הקדשה ובלי תוכן. את כל הספרים העונים לרשימה הזו כינסתי למקום אחד.
תפיסת עולם מינימליסטית לא גורסת שצריך להוציא הכל, על המדף השארתי את הספרים שתמיד חוזרים עליהם. ספרים בעלי ארך רגשי וכמה ספרים שהיה לי קשה לוותר אליהם, אבל ברור לי שיסוננו בסיבוב הבא.
בסיכומו של דבר, הוצאו מהבית מעל מאתיים ספרים שכלל לא חסרו. מאתיים ספרים שרק הקשו לראות את אילו שבאמת חשובים. מאתיים ספרים שדרשו סידור ואיבוק. וכך נוצרה ספריה איכותית, יותר ומינימליסטית, המתאימה בדיוק לפשטות כאורך החיים, לפחות עד הדילול הבא.