כבר שאלתי כאן מי מוכן להקריב מעט מאדמומיותה של העגבניה כדי לפתור את המצב הנוראי בו העולם המערבי משליך כמויות בלתי נתפסות של מזון, רק כי המראה שלו חורג במעט מהדימוי של הירק המושלם. כאילו העולם המערבי עדיין לא הצליח להשתחרר מתורת הצורות של אפלטון.
אז מציאות בלתי נסבלת זו שהוצגה כל מערומיה בסרט – Just eat it הגיע גם לעיני ג’ון אוליבר, ובאותה ציניות דעתנית ודורסנית שבלתי אפשרי שלא להנות ממנה, הוא מציג את התרבות הבזבזנית במלא מערומיה. מתחיל מפרסומת אמיתי ובוטה שקשה לא להיגעל מהתאוותנות הקיצונית שבה. ולאחר התחקיר הממוקד שחלקו הגדול מגיע מהסרט Just eat it, הוא מסיים בפרודיה על אותה הפרסומת שמציגה את אותה המציאות בה אנו משתתפים.
ולמרות שהכתבה של ג’ון אוליבר קשורה ישירות למינימליזם ובזבוז, אי אפשר בלי להצביע גם על הקישור הברור מאליו של תזונה המבוססת על ראיה, שכולה מוצרים מיופים באמצעים סינטטיים, הדוחפת את האדם לצרוך מעבר לצורך רק כדי להמשיך לצרוך ולהשליך. בין זה לבין תפיסת עולם של פשטות המזכירה לאדם לאכול לפי הקשבה, הקשבה לגוף ולטבע. מזון טבעי וטרי, בכמויות שפויות שמספיקות ומעבר למה שאדם צריך.
ובשירו הקצר של גו’ן אולבר שכמובן באנגלית נשמע יותר טוב: “עצב עצב עצב, תן לאוכל למלא את הצער, תדחוס את האוכל לחור שיש לך בלב”.
פוסט מעולה. תודה רבה על הידע.