כן, חלפה לה מעל שנה מאז שחרטתי את עקרונות המינימליזם על לוח ליבי. התהליך נעשה באופן מודע ומוצהר בקצב איטי, ובלי מהפכות. לא רוקנתי את ארון הבגדים ולא חילקתי את כל הרכוש. אלא מאז פסח שעבר בו הרגשתי שאין כמו פסח כדי לחגוג את חג החירות, עברתי תהליך איטי ויציב בו השתחררתי מהרצון לאגור, השתחררתי מהצורך לשמור ולאט לאט שחררתי את עצמי מרכוש.
הצרכנות הרגשית בה כל הליכה במרכז קניות היתה מלחמה פנימית ומאבק ברצונות לא מבוררים הפכה להליכה ממוקדת בה בזוית העיין בדרך למטרה אתה רואה שלל חפצים מיותרים וכל השאלות של המוכר שנועדו לדחוף חפץ נוסף נענים בלא תודה משועמם. החמדנות בה הורמו חפצים ונאגרו בגלל שאולי יום אחד יהיה להם שימוש, או בגלל שהם נראים יפים ואולי יתאימו לקשט אילו פינה עברו ובמקומם ניתן לראות את החפץ כמו שהוא עכשיו, להנות ממנו ולהשאיר אותו במקומו. הספריה הלא שפויה עברה תהליך של סינון ודיאטה מתונים ועקביים, שבסוף אותה השנה הורידה מעל שני שליש מהמשקל בלי שהיא חסירה דבר. הארונות כבר מכילים גם מקום פנוי כדי לנשום בלי שאהיה אבוד וחסר בגדים.
תהליך איטי ובריא של שחרור ויציאה מעבדות ושעבוד לחירות.
אלא שכנראה השיא של אותו התהליך בא לידי ביטוי בחדר העבודה וכבר נכתב עליו רבות. חדר עבודה שבאופן מוצהר נבנה ביד כדי שיוכל לשנות את אופיו בהתאם למזג האויר הפנימי. אז כבר לפני זמן רב נעלם לו השלוחן הגדול שרק התמלא ברכוש. לאחר מכן ירדה הספריה הקטנה בצד שמאל כדי לאפשר מעט מרחב. בהמשך המשיכו להתרוקן להם מדפים, כשמתוכם נעלמים דברים שלא באמת היה להם שימוש. בסופו של דבר, ולקראת חג האביב, נבנתה מחדש הספריה קטנה מצד שמאל, אבל לא כתוספת לקיר גדוש מדפים, אלא במקום. מה שנשאר מאותו חדר עמוס הוא ספריה קטנה שגם היא מכילה מקומות ריקים. המעבר הצפוף התרחב ופתאום ניתן להתמתח במרחב הקטן ולנשום אויר.
אותו חדר עבודה קטן מראה יותר מכל את התהליך האיטי של יציאה לחירות בו התחלתי לפני שנה, תהליך בו עדיין נותרה עבודה, אבל להביט לאחור ולראות בחופש שנוצר ובהתקדמות ממלא את הלב בשמחה.
———————————————————-
בתמונה כוס תה מעלי גינה טריים, כנראה שגם בריא יותר, אבל בעיקר לא מייצר אשפה. אידיאל מינימליסטי שאין כמוהו כדי להיות מהפשטות שבחיים.