לא, ברור שלא זה הכוונה. אבל הקשר כל כך בולט שאי אפשר שלא להצביע על זה.
בימים אילו סופרים בבתי הכנסת את ספירת העומר, ספירה שמתחילה מהלילה שאחרי ליל הסדר ומסתיימת רגע לפני חג השבועות. ישנה סברה שכל אותם ארבעים ותשע ימים שסופרים במסגרת ספירת העומר הינם מצווה אחת ארוכה, לציין כל יום בספירה. אם משהו התבלבל באחד הימים – הוא לא יצא ידי חובה. אם משהו שכח את אחד הימים – הוא לא יצא ידי חובה. במקור אין כל משמעות מיוחדת לכל אחד מהימים מעבר לזה שהוא הגיע אחרי היום שלפניו וקודם ליום לאחריו. פשוט לספור ולשים לב לזמן.
לכאורה אין דבר קל מזה, אבל מדהים ומפחיד כמה אותו ציווי קל – קשה לאדם המודרני. נסו לספור בלב עד ארבעים ותשע, ותראו כמה פעמים דעתכם הוסחה בדרך, לא לזכור ספירה במשך ארבעים ותשע יום, אלא פשוט להיות מרוכזים ולספור עד ארבעים ותשע. עזבו שבע שבועות, נסו לזכור את השבוע החולף ולציין דבר מיוחד שהתרחש בכל אוחד מהימים – ותראו שהדבר כמעט בלתי אפשרי. באותו חוסר מודעות מודרנית, האדם מעביר יום אחרי יום בלי שיעצור לרגע לציין את הימים, בלי שירגיש שכל יום, חסר יחוד כפי שהוא, הינו יום מיוחד שהגיע בדיוק אחרי היום שלפני. כל יום, חסר יחוד כפי שהוא, הינו הדרך היחידה להגיע ליום שאחריו.
ספירת העומר הינה תזכורת לצורך להיות מודע לדבר הפשוט ביותר, אבל הנשכח ביותר – לזמן עצמו. להיות מודעים לכל יום שחולף, לנשום עמוק ופשוט להרגיש את הזמן.