חוסר מטרה ברחובות ירושלים

אוגוסט 12, 2016 - מינימליזם

כפי כתבתי, כל מטרתו של אתר זה היא בשבילי, אנוכי לקטנוני כפי שאני. והכתיבה על מינימליזם ועל פשטות נועדה בעיקר כדי לסייע לי להפנים אורח חיים שונה מאותו טירוף מודרני שינקתי מגיל אפס. ואם יש אחרים הנהנים ומסתייעים ממנו, מה טוב. כך שבמבט לאחור לעבר שבת שעברה אני יכול רק לחייך מהתהליך המהותי אותו עברתי בשנים האחרונות.

זכורה לי חופשה אחת לפני שנים, אליה יצאתי אם עוד זוג לא מוכר, מסתמכים על טענה של חבר משותף ש"אתם תסתדרו ביחד". כיאה למערבי נמרץ שכמוני, קמתי ביחידת הנופש כבר בשש בבוקר מוכן עם שלושה תוכניות שונות לתחילת היום. שש ורבע הדברים היו ארוזים ורבע לשבע הייתי מוכן לתזוזה לאחר ארוחת הבוקר וכוס הקפה שאחרי הארוחה. אלא שהשותפים לטיול עדיין לא יצאו מהמיטה. בשעה תשע וחצי הדלת נפתחה, והוא הופיע עם חיוך ענק והתמתח למלא גובהו המרשים. "אז מה יש לארוחת בוקר", שאל והתחיל להוציא בנחת את כל מה שהיה במקרר, פורש אותו על השולחן. זה השלב בו הבנתי שטיול מטוקטק זה לא יהיה, ביטלתי את שלושת התוכניות השונות והתישבתי למרוח שכבת חמאה נדיבה על הפרוסה. זה היה טיול ה-SLOW הראשון שחוויתי, ואחת החוויות המרעננות ביותר מאותה התקופה, גם אם לא הספקנו לראות כלום מלבד כמה עצי דקל מעוותים.

את השבת האחרונה שעשיתי בירושלים תכננתי באותה הצורה. מצוייד בתיק בו ניתן להעמיס ארוחה קלילה ואפס תוכניות התמקמנו במלון. מזגתי כוס נוספת מהסידר המוגז שקניתי רגע לפני שבת ויצאתי גם האישה שאיתי לשוטט בלי שום מטרה. כנראה שלהחוויה שהגיע לאחר מכן חברו מספר גורמים: הראשון שבהם הוא כנראה זה שאותו הסידר לא היה משקה קל כמו שציפיתי שיהיה, אלא משקה עם רמת אלכוהול גבוהה מהמעט אותו אני לא שותה בדרך כלל. גורם נוסף הוא הזמן הארוך לעבר מאז שטיילתי בירושלים. גורם שלישי הוא חוסר התכלית המוצהרת מאותו הטיול, לא היה לוח זמנים, לא היה יעד ולא ציפיות, לשוט יצאנו לשוטט. מה שנותר הוא להיזכר באותה ההתלהבות הגדולה שהיתה לי מכל מרפסת ישנה, את ההתרגשות מכל גרניום שהציץ צבעוני מעל מבנה ישן ובעיקר את החלונות הירושלמיים הישנים שנבנו בתקופה בה כל לבנה קבלה יחס משלה. הלכתי מוקסם, מתרגש מכל בניין היסטורי ומקפץ במקום בהתרגשות מכל פניה שחשפה עוד פנינה.

אותו הטיול הזכיר לי שורה של אהבות ישנות שנרמסו תחת לחץ השנים: האהבה הישנה לאדריכלות טובה, האהבה לריגוש שבגילוי פינות חמדה, הקסם בשיחות אקראיות עם אנשים ותיירים, ובעיקר השלווה והפשטות של פשוט להיות, בלי רשימה של דברים שצריך להשיג ובלי לוחות זמנים, פשוט להיות באותו הרגע ובאותה הנקודה. אז אמנם את חג השוטטות החמצתי, אבל במקום זה זכיתי באותו טיול איטי, אותו טיול מינימליסטי שלא תכננתי בירושלים, טיול שיכולתי להנות ממנו ויכולתי לגלות בו כך כך הרבה דווקא בזכות זה שמלבד שוטטות, לא היתה לו כל מטרה.

› tags: ירושלים / מינימליזם / פשטות / שוטטות /

Comments

  1. מאת Ravit Aldar:

    טוב נו זה לא פייר, ירושלים לא משנה לאן תפנה, כל צעד יגלה לך עולם חדש.

    • מאת admin:

      כשהעיניים עצומות, כשטרודים מכדי להסתכל, אפשר לפספס גם את הר החרמון.

      אבל אין ספק שאת צודק, אם כבר מקום שיפקח עיניים, אין כמו ירושלים (החרוז יצא במקרה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים