(בגלל מורכבותה ואלימותה של הגרסה הראשונה תוצג כאן רק פיסה מהכתיבה המקורית)
הוא המתין שוכב בצל עץ השקד, יודע בוודאות שגלית תחזור. בינתיים ניצל את הזמן כדי להתפעל ממראהו של פרח השמשונית, הבוהק בעליו הצהובים המסתירים את שורשם האדום כדם.
מראה הפרח הבודד המתריס בצבעוניותו כנגד גווניה הקרים של הגבעה הזכיר לו את גלית בתחילת דרכם, משוחררת ומתנועעת בהתרגשות מכל משב קל. כאותו הפרח המודע רק לעצמו, צועק מכדי שיהיה מסוגל לשמוע את הקולות הגסים שהופעתו מעוררת בקרב שאר עשבי הבר. אז הבטיח שלא כמו חבריו, הוא יאפשר לפרח להמשיך לפרוח, לינוק מהקרקע החומה את המזון הדרוש להמשיך את החיים בגבעול הרך.
“בלעדייך אין לי למה לחיות” הבטיח לה, באותו הטון רך ששמץ איום טבוע בקולו. נרגשת מכדי לשמוע את המילים שלא נאמרו, חייכה חיוך מוקסם, רק לרעד הקל הבהיר שהחותם האפל ניטבע.
מעביר את אצבעותיו על העלים הירוקים שלאורך הגבעול, נהנה להרגיש את רכותם וחיננותם מתבונן ברטיבות בקצה ציפורניו החורצות סימנים במרקם השעיר.
לפתע עזב את העלה והרים את מבטו לכיוון השביל המתפתל בין העצים. דמותה הרחוקה נראתה מבין סבך הענפים, משפילה את ראשה שלא לראות, שלא להראות. מילים בודדות שאמרה פעם, כאשר הגבולות לא היו ברורים, הקדימו את דמותה הפוסעת בכבדות וחדרו בעזרת התנופה שהתעצמה מהמרחק הרב.
“אתה אומר שאתה אוהב” פלטה ברגע של צלילות “אבל בשבילך זו עוד רכישה”.
אוהב, לא אוהב, שקל לעצמו, מתרומם מהקרקע הקרירה ומיישר את חולצתו בהיסח דעת. מופתע מהשאלה, התיישב ושחזר אחת לאחת את הדברים שקנה לה. אפילו עכשיו, בוחן את דמותה המתקרבת לאט, יכול היה להבחין בצמיד הזהב הענוד על הזרוע הדקה.
עינה בוהקות, פתחה את הקופסה, עוצרת את הנשימה למראה המתכת הנוצצת על פני בד הקטיפה הרך.
“בשבילי?” שאלה, נדהמת לראות סצנות מסרטים זרים מתממשים על ידה, שוכחת באחת את הסימנים האדומים שעטרו את גבה כשחטאה ודיברה עם גבר אחר.
“רק בשבילך” ענה בקול רך, מתאמץ לעטות נימה לא לו.
“ושלא ירד לעולם” המשיך באותה הנשימה, משנה את קולו לצליל שעמד בסתירה עם החיוך הלבבי שלבש על פניו.
חוזר לבחון את עלי הכותרת הבוהקים, החמיץ את דמעותיה שנוגבו רחוק בשורש כף ידה. פרח מפואר המשקיף בתמימות על עולם אפל, מתגנדר בצבעים החורצים לשון אל מול עולם צמא לשמץ לחלוחיות. חוזר על שבועתו שישמור על הפרח שיוכל להמשיך לינוק.
אוהב, לא אוהב, המשיכה השאלה לקנן במעמקי מוחו. מושלכת לארץ בידי הוכחות גסות אך עולה כדי לנבוט בשנית, עייפה ואפורה מאבק הקרקע ומשברי מאמץ.
כאשר קולות הזרדים המתנפצים מתחת לרגליה התמזגו עם נשימותיה החנוקות מבכי, הושיט ידו אל עבר עלי הכותרת, מבקש להכריע את הספק. אוהב, לא אוהב לסירוגין, השליך עלים רכים, חושף את שורשם הכהה כגוון הדם הקרוש. מזדרז לסיים לפני שיטרח לעמוד לנוכח פניה הדורשות תשובה.
“אוהב” קרא בקול קר, משליך את העלה האחרון לקרקע. משאיר כהבטחתו את הפרח הערום שימשיך לינוק מהאדמה.