למרות שכבר מזמן דמותו של אותו הזקן נעשתה חלק מהנוף, השמועות לא חדלו לרחוש סביבו. איש לא ידע מי הוא ומה עניינו, אף העקשנים שבציבור לא הצליחו לדלות ממנו מידע. הוא נעשה הדמות המסתורית שבבית הכנסת, ה”צדיק”, (במילעל) של בית הכנסת.
הוא הופיע רק לתפילות שחרית של שבת, דבר שהעלה שאלות רבות שלא זכו לכלל מענה. מקפיד להגיע בין הראשונים ופוסע בדממה למקומו בשורה האחרונה. ראשו מושפל לרצפה מסרב ליצור קשר עין עם האחרים. כך מידי שבת בשבת, נכנס הוא עטוף בטלית ופוסע למקומו. רגע אחרי שהוא מתיישב, כבר קשה להבחין בו, נעלם בדממה מאחורי הטלית וכזיקית דוהה ונעלם ברקע כלל המתפללים.
היו שמועות שדברו על כך שהוא מקובל אלוקי, זקנו הלבן שגדל פרא במשך שנים רבות יכול היה להוות חיזוק לאותה סברה. היו שמועות שדברו על כך שהוא הלך ערירי, אותו זקן תמך גם בסברה זו. אך רוב האנשים לא ראו כל סתירה בין שתי הסברות. כל ניסיון לדון עימו בדברי תורה או בענייני הלכה נענו בשתיקה ובחיוך נבוך. וברגע שניתנה לו האפשרות, מבטו הושפל בחזרה, מתחמק מהקשר הכפוי. היו שרצו לטעון שהוא בכלל אילם, אך החולשה בטיעון זה היתה, שהוא אכן דיבר.
לא היה איש שהעלה בדעתו לחשוב רעות על כך שהוא הקפיד לצאת בגניבה, רגע לפני שהתפילה הסתיימה. כמו בכניסתו, גם ביציאתו הוא פסע בדממה פסיעות מהירות לרחוב, ובמבט מושפל נעלם הוא בין הבתים בשכונה.
באחת השבתות הקדים בחור צעיר והתיישב במקומו. כאשר נכנס הזקן, פוסע כהרגלו למקום, נבלם הוא ברגע האחרון למראה המושב התפוס. רגעים ארוכים עמד לפני המקום, חוכך בדעתו מה לעשות, רגעים ארוכים שבהם המתבונן יכול היה להבחין בייסורי נפש עצומים העוברים בשתיקה. כתפיו של הזקן נפלו באחת והוא גרר את רגליו אל מחוץ לבית התפילה, נעלם בין הבתים עד לשבוע הבא. מאותו המאורע הקפיד להקדים עוד יותר מלפנים. וכן מאותה השבת הקפידו הגבאים שהמקום יישאר פנוי.
היה רק רגע אחד בתפילה בה קשה היה שלא להבחין בו. רגע אחד בו פניו זהרו משמחה כאילו כל חייו קיבלו משמעות. דבר זה קרה כאשר החזן עמד לסיים את הילוכו עם ספר התורה לכיוון הבימה. כדי לזכות את הרבים נהג החזן להאריך את המסלול ולאפשר לרבים לגעת בספר. המסלול החל עם ארון הקודש, ממנו קיבל החזן את הספר וסביב לספסלים עד לפני השורה האחרונה. כאשר גם היושבים בשורה אחרונה יכלו להגיע לספר, פנה החזן לכיוון הבימה והניח עליה את הספר, מאפשר לבעל קורא להתחיל במלאכתו.
בזמן זה, כאשר הציבור עמד ועקב אחר החזן הפוסע עם הספר, עמד גם אותו הזקן ופניו קורנים. ככול שהלך הספר והתקרב, גדל חיוכו ופניו זרחו באור יקרות, עד לרגע השיא בו החזן הגיע לשורה האחרונה והדמות המסתורית נגעה בספר התורה. מיד לאחר מכן, כאשר החזן פנה במסלולו ללכת לכיוון הבימה, פניו של הדמות חזרו להבעתם הרגילה וכל האירוע המופלא חלף לשבוע בדיוק, עד ששנה בשבת שלאחר מכן.
הסקרנים שבמתפללים פתחו ספרים, ובעיקר ספרי מקובלים, כדי לחפש את פשר המעלה המיוחדת בנגיעה בספר התורה. ידוע הדבר שישנו עניין לנשק את ספר התורה, אבל עד כדי כך? העקשנים פתחו ספרים וחפשו, אך לשווא. לא נמצא כל רמז לפשר השמחה העצומה שאחזה בו באותה השעה.
מיותר היה לשאול אותו למעשהו, תשובתו היתה ידועה מראש, חיוך ומבט נבוך, המחפש את האפשרות הראשונה להימנע מהשיחה.
איש לא ידע מה פשר אותו הזקן ומדוע כל חייו התמקדו סביב אותו הרגע בו הגיע ספר התורה עד אליו. איש לא יכול היה לשער שמחשבותיו של הזקן עד לאותו הרגע סבבו סביב מעלתה של התורה וקדושתה, מדרשים ששמע בילדותו התנגנו שוב ושוב, מציירים את העולם המתקיים רק בזכותה של התורה.
איש לא היה מעלה בדעתו שפסגת חייו של אותו ‘מקובל’ היתה הרגע בו התורה עצמה, עם כל קדושתה, הלכה לקראתו, מתקדמת כדי לקבל ממנו את מגע ידו, שתוכל להיקרא ברבים. כול המעלה שבתורה פוסעת עד אליו, עד למובטל שמבלה את חייו בבית אפל ואינו עושה דבר. מובטל שכל חייו ימתינו רק לאותו הרגע בשבת הבא…