הוא עמד דומם מול דלת העץ הכהה, מעביר את אצבעותיו הלוך ושוב על גבי המפתח, חורט בזיכרונו את בליטות השיניים הכסופות. כאשר התעורר, נזף בעצמו על הרהורי הכפירה שחדרו למוחו. לא, הוא לא עבד קשה עשרים שנה לקבל מפתח, רק כדי לסגת בסוף.
לפני עשרים שנה וחודש נכנס לראשונה לבנין ופסע טרוף דעת לקומה העליונה. השטיחים העבים החרישו את צעדיו ואפשרו לו לבדוק את הדלתות אחת לאחת. דלתות העץ העבות, שלא התחלפו במשך השנים, התחשבו ברגשותיו ושמרו על ארשת מכובדת, נמנעים מלהשמיע את הצליל המלגלג של מנגנון נוקש בסירוב.
לבסוף הגיע לדלתות הכפולות שבקצה המסדרון. כה מיואש היה כשנשען על הידיות המוכספות שכמעט מעד פנימה כאשר הדלת נפתחה בדממה, חושפת בפניו את המשרד המהודר.
במשך השנים שחלפו, שכנע את עצמו שנוף העיר הפרושה הרחק מתחתיו, הוא שגרם לו להיכנס פנימה מבלי לשים לב לדמות שישבה מאחרי השולחן הכבד. רק אחרי שרווה מעמידו צמוד לחלון מספר דקות בוהה באנשים הקטנים המתרוצצים והפנה את ידיו לידית, שמע קול שיעול. מבוהל הוריד את ידיו, משאיר מאחריו ציורי אדים על השמשה הקרה.
“אפשר לעזור?” שאלה השמות מאחרי השולחן בקול עבה, קול שהצליח למזג במילים המנומסות נימת איום.
הוא השפיל את מבטו ומלמל לעצמו שברי מילים שלא הצליחו לעשות את דרכם אף לאוזניו שלו.
הקול העבה חזר לרעום. “כן, אני ממתין לתשובה”. בינתיים הוריד את משקפי הקריאה מעל אפו, בוחן בעיון את הבחור הצעיר העומד נבוך.
“אה.. אני..”
שפתו של המבוגר רעדה קלות, בולעת את החיוך שחשב לחמוק מבין שפתיו. תחושת הבהלה שהטיב להסתיר מפני הפורץ התימהוני התחלפה לשעשוע כשהבין שהבחור המבולבל יכול להוות אתנחתא נעימה בין הדוחות.
“אני רק רציתי להיות באחד המשרדים” גמגם הבחור, מודע לכך שתשובתו רחוקה מלהשביע רצון. “רציתי להיות באחד המשרדים שבקומה העליונה”. חזר בכנות, מקווה שלא יידרש לפרט.
ספק אם היה זה הנימה הכנה בה אמר את הדברים, או שמא פניו התמימות מלאות העצב, אבל הדמות המבוגרת בחרה להסתפק בתשובה התמוהה.
“שב”
הבחור התיישב בכבדות, מזדרז למלא את הפקודה של זה שחדר למשרדו. בינתיים פתח המבוגר ארון צדדי והוציא מתוכו בקבוק זכוכית כהה ושני ספלים קטנים.
“אצלנו צריך לעבוד קשה כדי להיות במשרדים שבקומה העליונה” אמר משועשע ומזג מעט מהנוזל הצלול לכוסות.
“אתה יודע לעבוד קשה?” שאל, נותן דרור לחיוך להתפרש על פניו, בוחן את בגדיו הקרועים של בן שיחו.
הבחור שתק מספר רגעים, שוקל את התפנית הלא צפויה והנהן קלות, מרים את במטו לראשונה. הידיעה שזה מה שנדרש, וזהו, אפשרה לו להחזיר לראשונה מזה זמן רב מבט ההחלטי.
הפעם היה תורו של המבוגר להיעצר. האופן בה ענה לו בן שיחו הראה שהבחור החמיץ את הנימה הלועגת בה ניסח את השאלה.
בדממה הועברה כוס מיד ליד.
בדממה גם נלגמו לגימות קטנות.
לבסוף הרים את שפרפרת הטלפון מעל השולחן ודיווח למשהו בשם יגאל שהוא שולח אליו בחור נוסף לעבודה.
עשרים שנה.
סביר להניח שאם היה יודע ש’לעבוד קשה’ משמעו עשרים שנה, היה בורח מהמקום, אלא שאז, לא העלה בדעתו שניתן לחשוב כל כך רחוק. עשרים שנה והנה כאשר סוף סוף הוא עומד באותה הקומה, אוחז את מפתח בידו, הוא מוצא את עצמו נעצר מחוץ מפתן הדלת שקוע בזיכרונות.
הרחש הקל של חריקת המפתח בדרכו פנימה היה הצליל היחיד שסימן את סוף פרק החלומות. בדממה פתח את הדלת ופסע לתוך המשרד, בוחן את נוף העיר הפרוש בשנית לרגליו. שני צעדים נמרצים הספיקו כדי לחצות את המרווח. תנועת יד מהירה אפשרה לרחשי הרכבים לרמוס את הדממה. ולבסוף צעד זהיר נוסף והנה הוא בצידו השני של החלון.