פחית המשקה הדהויה הביטה בו באותה צורה מלגלגת כבעבר, יודעת שבדרכו להיות העל-אדם אין ביכולתו לעשות לה דבר. שוכבת לה רגועה בין שאר ערמות האשפה למרגלות הקולנוע הישן. בולטת אך במידה הדרושה כדי לעורר בו את המלחמה העתיקה בין הרוגז לשלווה.
עטוף במעיל דהוי יצא מההיכל אל תוך הלילה הקר, מקפיד לנעול אחריו את הדלת הצדדית. האורות כובו לפני שעות, האחראים על המקום מקפידים להשאיר לו רק את הנורה הקטנה שבעזרה, כחברה לשעות הקטנות של הלילה. לאחר שני סיבובים השליך את המפתח לכיס ‘הבטוח’ בחולצתו, כלומר הכיס ללא החור. שילב את ידיו בחוזקה והתחיל את המסע בין האלף חמש מאות שלושים וארבע צעדים לביתו. חישוב גס הראה שהרוח תעכב אותו בכדקה וחצי.
הוא לא היה צריך להרים את מבטו כדי לראות את הפחית, צועקת בקול דומם ומזכירה לו חולשות נשכחות. למרות שדי היה בתנועת רגל מהירה כדי לתת מרגוע לנפשו, תנועה זו היתה עולה לו בעוד חמישה צעדים, כלומר בכשבע שניות יקרות. רגליו נשאו אותו בדרך הקבועה, ידיו משולבות בחוזקה למנוע מהרוח מלחדור למעיל חסר הכפתורים. בטנו שעדין סירבה להסתגל למשמעת הקשה, הזכירה ששמר לפת שחרית שני פרוסות שחילץ מבית המאפה לפני שבת.
במבט מושפל תהה אם נאספו בתוך הפחית אי אילו טיפות מהגשם של אמש, כאשר ארובות השמים נפתחו ומים זרמו בשפע. שפע זו מילה יחסית, הרהר לעצמו, ובעצם גם עוני זו שאלה של הגדרה. היה לו מקום ללמוד ופת לאכול ומה עוד זכאי לאדם לבקש, בדרכו לעושר הנצחי.
את בית הקולנוע הישן הכיר היטב. בימים עברו קיבל מקום כבוד להקרנות בכורה, מתמוגג מקול ההמון השואג צחוק גס. היום שכבה לה הפחית הנבובה בצד הדרך והוא פסע במרץ לביתו הקר.
כאשר חלף על פני הפחית נשבר ונתן בה את עיניו, מקווה לעשותה לגל של עצמות. במקום זאת ראה את החלודה שעיטרה את פניה. לפחות תוכה כבר אינו מלא במשקה, אלא במים פשוטים. גם אם היו המים מטונפים, היו אלו מי גשם.
הוא חלף על פניה, תוהה לעצמו מה יש בימי החורף שגורמים לכל תחושות הכבדות לצוף מעל לפני המים ומדוע הפחית הישנה מעלה בו תחושות כה קשות.
——-
“פרחחים” הפטירו שוכני הבתים הסמוכים, שהתעוררו מקול נקישות פחית מתגלגלת על האספלט הקר. אומנם היה הוא בדרכו להיות העל-אדם, אך עדיין היה מקום להישאר אדם.