טים ג’קסון, בהרצאה טד מצורפת תיאר את הקדמה אותה אנחנו מדמיינים לעצמנו, כאשר היא מתורגמת לכלל העולם. מה יקרה אם כל אותם המדינות העניות יזכו באושר אליו אנחנו שואפים כתוצרי תרבות צריכה. מה כמות המשאבים הנדרשים בשביל שבשנת 2050, תשע בליון איש יחיו ברמת הצריכה המערבית. ומה ההשלכות האקולוגיות ולו רק מבחינת רמות הפחמן הנגזרות מכך, והאם האנושות והעולם מסוגלים להתמודד עם מצב שכזה.
הוא מביא כדוגמה ציורית לעליה התמידית בהגדרת הצורכים הבסיסיים, את אדם סמית שלפני מאתיים שנה דיבר על הרצון לצאת לחיים ללא בושה. אלא שכשהוא דיבר על חיים ללא בושה הוא התכוון לחולצת פשתן. כיום חיים ללא בושה כוללים מכשיר נייד חדש ועוד קשקושים שלא חסרו לפני ששמענו על קיומם.
הצרכנות התרבותית כיום גורמת לאדם לבזבז כסף שלא בידו, על דברים שאינו צריך, רק כדי לעשות רושם שלא נשאר, על אנשים בהם הוא לא מתעניין.
אל מול תרבות הצריכה המבוססת על אשראי עתידי וכספים שלא ברשותנו הוא מביא את ההתנהגות השפויה המתעוררת בשעות צרה בה אנשי פתאום יוצרים לעצמם סדרי עדיפויות ומתחילים לחסוך מתוך מחשבה על העתיד.
אלא שהסיבה שאנחנו לא חושבי קדימה היא שאנחנו שקועים ביומיום, בעבודה, בילדים, בריצה המתמשכת והבריחה לערוצי הטלוויזיה, רק כדי להרחיק את הדברים שאינם אמיתיים, לכן אנו לא מתפנים להתמודד עם הצרכים האמיתיים, השקטים שאולי יאטו את הכלכלה אבל יצילו את עצמנו והעולם.
מה היה קורה אם במקום להדגים למדינות העניות חיים בדמות בכלכלה מודרנית המבוססת על בשורת הצמיחה, במקום להציע תרבות שאינה ראלית לאותם המדינות וליכולת של העולם בו אנו חיים. מה היה קורה אם במקום זה היינו מדגימים כלכלה אנושית המבוססת על מינימליזם, על צרכנות נבונה של צרכים אמיתיים בלבד, כאשר שאר המשאבים היו מושקעים בכלכלה חברתית כגון חיזוק המרחב הקהילתי, בגנים ציבוריים ובפעילויות קהילתיות. כך היינו מיציעים חזון יותר בריא וראלי לעתיד אותם המדינות, לעתיד העולם וגם לעתידנו אנו.