בזמן שהדור שלנו עסוק בללמוד מחדש עקרונות ישנים, ולחבר להם תארים מרשימים כגון מינימליזם, הדור הקודם פשוט לא רצה לשמור בבית אשפה. מסיבה זו יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מאימי שהבהירה שמכיוון שכבר יש לי בית משלי, הגיע הזמן אקח את האשפה שהשארתי בביתם, ולאחר כבוד העבירה לידי שקית גדולה ובה אוסף מחקים שטיפחתי בשנות הילדות.
מכיוון שקיבלתי החלטה מודעת לכוון את ביתי לפי עקרונות המינימליזם, פתחתי את השקית כדי להביט במחקים בפעם הראשונה מזה שנים ובפעם האחרונה לפני שימסרו למשהו אחר. התחלתי להוציא אותם אחד אחד ולהיזכר בזכרונות שהם העלו. ראיתי מחקים אהובים ששמרתי בקפידה ומחקים שקיבלתי מאנשים יקרים. עם כל מחק הביטחון העצמי נסדק והנכונות להוציא אותם מביתי התחלפה ברגשי אשם ועצב. כשהוצאתי את המחק שקיבלתי מסבתי הבנתי שכנראה שמדובר בקרב אבוד.
בסופו של דבר השקית נאררזה מחדש ונאטמה כדי שאקבל לגביה החלטה בפעם הבאה. כדי לא להרגיש רע עם הכניעה, דיללתי את הספריה בשלושים ספרים שלא סביר שאחזור אליהם אי פעם. יחי המינימליזם.
————————-
אמנם תמונה זו נלקחה מכאן, אבל באופן מפתיע, לפחות עשרה מהמחקים המצולים נמצאים אצלי באוסף 🙂