אינספור מילים נכתבו סביב חג האביב, המשמעויות הדתיות שלו כחג הפסח, המשמעויות הלאומיות שלו כחג החירות, המשמעויות האוניברסליות שלו תחת הכותרת “Let my people go”, והמשמעויות העונתיות שלו כחג האביב. אבל מכיוון שכאן ממעטים בדברים ונצמדים למינימליזם, הרי שאי אפשר שלא להתיחס לחג מהפן המינימליסטי שלו.
חג האביב גורם לאנשים לפתוח חלונות ולאוורר את הבית. להוציא את בגדי ומצעי האביב מהארון, ולחפש מקום להכניס את שלל דברי החורף העבים. יחד עם זה מגיעה תחושת שחרור וחופש, פתאום יש מצד אחד מרחב וניקיון הנוצר מדברי החורף המפנים את מקומם. מצד שני ישנו הגודש המתעורר לחיים בכל פעם שישנו ארגון מחדש. דברי החורף העבים לא נכנסים למקום שהתפנה במחסן מדברי הקיץ היוצאים. כך מתחיל מחול של ארגון מחדש ושחרור ממטענים מיותרים.
יחד עם אותה תחלופה של דברי העונות, האדם שהתרגל לשבת סגור במקומו במשך החורף, ולאגור סביבו את שלל החפצים שהגדירו את המאורה החמה והצפופה, אותו האדם נעמד ומביט החוצה לפריחה האביבית. עם אותו המבט הוא שואף לפנות את המעבר בין הבפנים לחוץ ומוצא סביבו שלל חפצים חונקים המגבילים את אותה החירות ואותה הצמיחה. כך שעם חג האביב מגיע גם חג החירות בו האדם משתחרר מהגודש שאפיין את המאורה, ועובר לחופש והמרחבים אליהם שואפת התפיסה המינימליסטית.
לכן מה שנותר הוא לנשום עמוק את ריחות הפריחה, להרגיש בכיצד חג החירות וחג האביב מעוררים את תחושות הבריאות הנובאות מהמינימליזם, בו האדם מעצמו שואף להשתחרר מהמטענים המיותרים של החורף ולצאת אוורירי וחופשי לפריחה שבחוץ.
—————-
תמונת פריחה אביבית זו הגיע מכאן.