באחד מימי השבוע, בשנת 2007 היא אנגלה הורן הביטה בארון הדחוס של אימה, ארוך שהיה דחוס באופן יוצא מהכלל. שבוע לפני כן הוריה עברו לבית אבות והיא היתה אחראית לנקות בית שהם התגוררו בו במשך ארבעים שנה. לא היה לה שמץ של מושג מאיפה להתחיל. היא ראתה ערימת מגבות שנותרו עדיין סגורות באריזה בה נקנו שמצד אחד העציבו אותה, אבל יותר מזה העלו על שפתיה חיוך קטן כשנזכרה באביה שניסה להתגנב על כיסא הגלגלים כדי לנגב את ידיו דווקא באותם מגבות אסורות.
הסיבה שהמגבות נאסרו היתה שאמא שמרה אותם לארוע מיוחד ולא היה שום סיכוי שהיא תרשה לאבא להשתמש בהם תחת השגחתה. הסיבה שמגבות אילו העציבו אותה היתה שהם נראו לה כערימה של החמצות, הזדמנויות שמעולם לא הגיעו.
יום אחד לאחר מכן השותף שלה והיא החליטו למכור כל מה שיהיה ברשותם. באותו הזמן היא לא חשבה שיש קשר בין זה לצורה בה הוריה חיו. אבל במבט לאחור ברור לה שיש קשר בין השניים, בגלל שלדעתה הוריה השאירו מאחרים מסר ברור: ככול שאתה אוגר פחות, יש לך יותר. תשאל אנשים מה הם רוצים, זה תמיד יותר, יותר כסף, יותר זמן ויותר רכוש. אבל למרות שרוב האנשים צועדים לעבר חיי מרוץ אילו, בפועל רוב האנשים לא מאמינים שחיים כאילו כלל אפשריים.
הסוד לחיי אושר טמון באותו המסר שהוריה השאירו לה. בגלל שככול שזה נשמע פשוט, המסר הזה חזק מכל. אנגלה מונה שני כללים פשוטים, שאף אחד מה אינו למכור הכל עד הפירור האחרון, אבל מבטיחה שאם שני הכללים האילו ישרנו, יהיו לכם יותר כסף, יותר זמן ותהיו פחות לחוצים.
בנקודה בה החליטו למכור את כל מה שהיה בבעלות, היא מעידה שהם חיו את החיים הטובים, על חשבון הבנק. כך צברו חוב של מעל מאה עשרים אלף דולר. חוב ממשי, לא בהשקעות או הלוואות אלא חוב ממשי בחשבון הבנק. היא שמחה לבשר שמאז היא סגרה את החוב ואפילו בבעלותם נכס קטן להשקעה וכיום הם חיים בנוחיות ובפשטות לפי הצרכים האמיתיים.
חיי מינימליזם ופשטות אפשריים ומשאירים הרבה יותר כספים לדברים שאוהבים אלא שלא נראו כאפשריים: כגון טיול או בילוי. בעזרת הסרת הגודש מפנים זמן גם להתפתחויות בעבודה, להיות עצמאיים, להוביל להתמחות ואפילו לשנות לחלוטין כיוון בחיים.
אבל ככול שהתיאור הפיננסי נשמע מפתה, יש בזה הרבה יותר מאשר עושר פיננסי. הרי מתברר שרכוש הינו מצרך מאד תובעני. כאשר הם פינו את החפצים המיותרים מביתם, החיים הפכו מדחוסים וסתומים למשוחררים. ככול שאתה מחזיק פחות ומפשט את חייך, יש לך יותר זמן: זמן לדברים שתמיד נהנת מהם, אבל פשוט מעולם לא יכולת להתפנות אליהם. קריאה, ספורט ואפילו תנומות צהריים.
רק עוד מעבר לזה שהבטחה זו נשמעת מפתה, ישנה גם ההבטחה שחיי מינימליזם ופשטות יגרמו לכ להיות פחות לחוצים. במחקר שנערך לגבי אורח החיים במאה העשרים ואחת, חוקרים בחנו 32 משפחות ממעמד הביניים. נמצא שמידת הלחץ של כל האימהות זינק בזמן בו הם התמודדו עם תחזוקת הבית. רכוש עושה את החיים מורכבים: יותר דברים לתחזק, יותר דברים לשמור ויותר דברים לתקן כשהם מתקלקלים. ככול שבבעלותך פחות, יש פחות שברים שאתה צריך לשמור עליהם.
הלחץ המופחת נובע לא רק מזה שיש פחות דברים לשמור עליהם, אלא גם מכך שפשוט יש פחות דברים על הראש. ולו רק בגלל שאם אתה לא מודאג מהצורך לשלם את האשראי בסוף החודש, החיים פתאום יותר שלווים. היא מעידה שהם מעולם לא היינו בזבזנים, אבל הוציאו כספים בלי להיות מודעים, ופשוט חייו מעבר ליכולות הכלכליות שלהם, דבר שכצפוי הוביל לסופי חודש לחוצים במיוחד. אנגלה מעדכנת שכיו הם כבר לא חיים מתשלום לתשלום. היא מעידה שקשה בכלל לתאר את תחושת החירות שמגיעה עם זה. ישנה אמירה שדבר אינו טעים כטעם עדין, והיא יכולה להעיד שאין חפץ בעולם שיכול להשתוות לאותה תחושה משחררת שנבעה מהבחירה במינימליזם וחיי פשטות.
אז אחרי שהיא פירטה את היתרונות, מה שנותר הוא לציין את שני הדברים שצריך לעשות:
הדבר הראשון הוא להיפרד מהגודש. היא הבטיחה שלא תצטרכו להיפרד מכל הרכוש, אלא רק להיפרד מהגודש. הרי אתם מכירי את כל אותם הדברים שלא רק שלא צרכים, אלא אפילו לא רואים. הגיע הזמן להיפרד מכולם. תזרקו אותם, תתרמו אותם, תעשו איתם מה שאתם רוצים, אבל בסופו של דבר, צריך להיפטר מכולם.
בספר עקרונות ההצלחה ג’אק קאנפילד כותב על הצורך לנקות את הבלאגן והדברים שלא הושלמו. הגישה שלו, היא שכשנפתרים מכל הדברים הזרים, מפנים מקום להזדמנויות החדשות והדברים הטובים להיכנס לחיים. באופן ספציפי הוא מתייחס לרשימת שאיפות, אבל אותו הדבר נכון גם לגודש בסלון, במטבח וודאי שבמגירות. בעצם לכל מקום בו הכנסנו דברים שהיה חבל לזרוק, אבל אנחנו לא באמת צרכים.
האתגר שאנגלה מעלה הוא פשוט להיפתר מדבר אחד ביום, זה הכל, דבר אחד ביום למשך שלושים יום. היא מבטיחה שבסופה של אותה תקופה תרגישו כל כך משוחררים ומאווררים, שפשוט תרצו להמשיך. אז פשוט תמשיכו, תמשיכו לזרוק את כל אותם הדברים שאתם כבר לא משתמשים בהם. לה ולבן זוגה יש את כלל שלושת החודשים. אם הם לא משתמשים במשהו במשך שלושה חודשים – הוא יוצא. אז היא מבינה שלחדשים תמינימליז כלל שלושת החודשים מעט מוקצן, אז תעדנו אותו לכלל החצי שנה, שהוא כשלעצמו טוב בהרבה מכלל השנה. אם אתם מתקשים לעמוד גם בזה אז אולי רצוי שתצרו קשר עם מרכז גמילה.
ולחלק השני של העסקה, תפסיקו לקנות רק לצורך הקניה. כי לא משנה מה הפרסומות מבטיחות, לא תמצא אושר ברכב חדש או במכשיר הנייד המתקדם ביותר. ואם אתם אומרים שבכל זאת אתם מוצאים אושר ברכישת רכב חדש, ואתם כנראה צודקים כי אכן ישנו אושר בזה, אלא שברגע בו תסיימו להתלהב ולנסוע ברכבי הארץ ברכב הנוצץ, וההתלהבות בוודאות תרד, עדיין תשארו עם התשלומים החודשיים.
תרפיית רכישות היא תרפיה מקרה עם עלות גבוהה. האושר אכן ישנו, אבל רק בגלל שההנאה נובעת מהרדיפה וההשגה. ברגה שמה שרצית כבר אצלך, האושר חולף. אותה הריקנות שאנו מנסים למלא לא תתמלא בעזרת רכוש.
באופן אירוני אנחנו מוכפים בפרסומות שטוענות שעוד רכוש זה בדיוק מה שצריך. אבל זה פשוט אינו נכון, אושר הוא מוצב תודעתי לא מצב צריכה. תיזכרו לרגע, אלו תמיד החוויות אותם זוכרים: החופשה עם החברים, ירח הדבש, הטיול עם הילדים. זה לא אומר שצריך לחיות כמו האימשים, רק צריך לחשוב טוב לפני כל רכישה . תשאלו את עצמכם האם אתם באמת צרכים את זה, או פשוט קונים כי רוצים לקנות ומתנהגים כמו בן חמש שמחזיק ארנק. אם זה מה שאתם, ועמוק בפנים אתם יודעים בדיוק מה אתם, אז זו ההזדמנות להחזיר את הארנק לכיס ולצאת במהירות מהחנות. תבחרו במקום זאת להוציא את הכסף שברשותכם על חוויות שיזינו אתכם במקום רכוש שרק יגדוש לכם את החיים.
דברים אילו מבוססים על מחקר שבדק כיצד ניתן לקנות אושר בכסף שכבר כתבנו עליו. שהנתון המדהים שעולה ממנו הוא שבניגוד לאושר מרכוש שהולך ודועך, ובמהלכו רכוש הופך לעול. לאושר מחוויות יש דווקא יתרונות שצומחים עם הזמן. הזכרונות מהטיול הולכים ומשתבחים ככול שמספרים אותם. ואפילו החוויות השליליות מקבלות משמעות ככול שהזמן חולף.
אימה היתה אישה מתוקה וחיובית שהשאירה שלל חוויות טובות ושמחות. אבל מידי פעם היא נכשלת וגולשת לעבר מחשבות של “מה היה קורא אילו”. אל תתנו לתחושות אילו להפוך לירושה שתשאירו מאחריכם, תפחיתו את כמות הרכוש ותעצימו את איכות החיים.