כולנו חיים בעולם הדורש מאיתנו לפעול, לעשות מעשה, אנחנו מחפשים ללא הרף רעיונות וכל הרעיונות נבחנים האם הם מעשיים. ובכן המסר הוא שפשטות היא פעולה, בחירה באורח חיים של פשטות היא בעצמה עשיה. פשטות ובחירה בחיי מינימליזם היא לא רק מעשה, אלא המעשה המתבקש כדי להתמודד עם האתגרים בחיינו הפרטים והאתגרים אותם מתמודד העולם כיום.
מאז תחילת העידן המודרני, ההצלחה הכלכלית של הפרט או של מדינות שלמות נמדדו באמצעות רכוש כסמל סטטוס. יצרנו תרבות וכלכלה הפורחת רק כשאנחנו צורכים ורוכשים עוד ועוד חפצים. כבר נאמר שהיסודות של התשוקה שלנו להשיג יותר לא התחילו בתחילת ההיסטוריה, אלא נוסדו בתוך הלב של כל אחד. כבר לפני אלפי שנים אמר המלך שלמה את מה שרבים אחרים ידעו באותה התקופה שכל ההון שבעולם לא יכול להשביע את התשוקה של האדם. אנחנו כולנו עדים לכך, ואם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו שותפים לאותו הרעב וחוסר הסיפוק. בארצות העולם המפותח ניתן לחוש באותו רעב נצחי בתופעה המכונה בשם צרכנות רגשית.
אליזבט כהן כתבה ספר שנקרא הפובליקת הצרכנים. באותו הספר היא מעגנת את הטענה שאחרי מלחמת העולם השניה ארצות הברית יצרה ועודדה תרבות צריכה שאת התוצאות הנוראיות שלה ניתן לראות בכל מחסן או ארון בבית. אלא שאילו הם רק הפרטים, ולא צריך אותם כדי לראות את התמונה הכוללת המצביעה על חוב בקנה מידה בלתי נתפס שנובע רק מהוצאות משקי הבית, חוב שרק הולך וגדל הנובע מההוצאות של כל אחד מאיתנו. ישנם קולות רבים המצביעים על חומרת הבעיה, הדבר החמור ביותר הוא שחלק גדול מאותם הקולות עושים את זה רק כדי שנוכל להמשיך באותה תרבות צריכה, רק כדי שנוכל להמשיך להוציא את הארנק ולצרוך יותר משנחוץ.
אבל אם, ורק אם, אם באמת צורת חיים זו של תרבות צריכה היתה מובילה לחברה בריאה יותר ושמחה יותר, זה עדיין לא היה מצדיק את המהלך. אם אתה מקריב את העתיד כדי לספק את ההווה, אתה נוקט בגישה שאינה נכונה לא לפרט וודאי לא לחברה. אלא שגם לא זו הנקודה. הנקודה המרכזית היא שלמרות שאנו חיים בתקופה בה יש לאדם יותר מאשר היה אי פעם לכל אורך ההיסטוריה של האנושות, בני האדם נותרו בני אדם. לאנשים חסרה שמחת חיים ותרבויות שלמות חסרות יציבות. אם מודל הצרכנות היה באמת עובד, האם הוא לא היה אמור כבר להוכיח את עצמו? בכול מקום בו אנחנו מביטים יש רכוש, ועדיין אנשים מתוסכלים וחברות שלמות עומדות לפני קריסה.
השאלה היא מה אנחנו, כל אחד מאיתנו כאנשים פרטיים יכולים לעשות בנידון.
ובכן פשטות כאורח חיים הוא פעולה אקטיבית אותה אתה מבצע כשאתה בוחר בפשטות. אנחנו מדגימים ומוכיחים לעצמנו ולעולם שאין צורך לגדוש את החיים ולצבור יותר כדי להוכיח להצלחה. אנחנו מראים לעצמנו ולמי שמוכן לראות שבחירה בפשטות היא בעצמה פעולה.
אפשר לספק מספר דוגמאות: למשל כשאנחנו מבססים את הקשרים בננו לאלו היקרים לנו על רגשות אמיתיים ולא על רכישת מתנות ופרטי רכוש חסרי משמעות, אנחנו מדגימים שניתן לקיים קשר אמיתי שלא קשור או תלוי בצריכה של חפצים החיצוניים לנו.
או ובעיקר כשאנחנו מסרבים לשתף פעולה באותה תחרות אנסופית של סמלי סטטוס. תחרות הבאה לידי ביטוי בתצוגת רכבים בחניה, עיצוב מחודש של הבית או לבישת ציוד אלקטרוני יקר. באי ישתוף פעולה באותה המערבולת, אנחנו מוכיחים לעצמינו ולמי שמביט שהצלחה לא באה לידי ביטוי בכך שצריך לרכוש.
כאשר אנחנו צורכים פשטות כאורח חיים, אנחנו מוכיחים שאין לנו צורך בגודש רכוש כדי להשביע את הנפש. אנחנו מוכיחים שאין לנו צורך בתרבות הצריכה כגורם מניע.
אלא שהבעיה היא שלמרות שאנחנו יודעים שזה נכון, פעמים כה רבות, למרות כל מה שנאמר כאן ולמרות שברור שתרבות צריכה היא הבעיה ולא הפיתרון, אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים בטור בחנויות. אף אחד מאיתנו לא חושב לעצמו בזמן שהוא מדפדף באות קטלוגים אינסופיים של מוצרים שאם רק ירכוש מוצר כזה או אחר, המוצר באמת ישנה אותנו כבני אדם. אבל פעמים רבות בסופו של דבר אנחנו מוצאים שהמוצר בצורה כזו או אחרת רכשנו אותו.
כמנהל חברה, אף אחד לא מעלה בדעתו שאם רק יתלבש כמו אותם אנשי עסקים בעיתונים באורח קסם נהפוך ונהיה מצליחנים כמוהם. ובכל זאת כשמעיינים בטקלוגים איכשהו אנחנו מקבלים את ההרגשה שאם רק נרכוש עוד פריט לבוש אחד מרשים והכל יפעל בצורה שונה.
כדי לגשר הומצא אתגר מאה הפריטים. אתגר בו אתה מגביל את עצמך למשך שנה בלבד להחזיק רק מאה פריטים. לא שישנה משמעות מיוחדת במספר מאה, ואין כל צורך להיכנס לדיון האם זוג נעליים הם פריט אחד או שניים, אלא המטרה היתה לבצע שינוי בתפיסה ולברר מה באמת נצרך ואילו רכישות נובעות רק מתרבות צריכה.
כל אילו שניסו את אתגר מאה הפריטים מסכימים שישנה תחושת חירות עצומה ועוצמה מבחירה בפשטות כאורח חיים. אילו שלקחו על עצמם את האתגר הוכיחו לעצמם ולחברה כולה שהמודל בו הצלחה נמדדת לפי צריכה הוא פשוט שגוי.
כולנו סובלים מאותה הבעיה שאנחנו מודעים לכך שצרכנות רגשית לא יכולה להשביע את אותו הרעב. ומרות זאת כל אחד מאיתנו מצא את עצמו רוכש פריט כזה או אחר רק בגלל רעב רגשי או דחף לא מבורר.
שוב ושוב מעידים אנשים שתרבות הצריכה והגודש הנובע ממנה יוצר תחושת מחנק, כל מחסן עולה על גדותיו. כל ארוך בגדים עמוס בצורה לא שפויה. המעברים בבית נעשים דחוסים וצרים. כל מקום נעשה דחוס וצפוף, בכל מקום יש ציוד ורכוש. גם רשימת ההוצאות והתשלומים נעשת ארוכה באותה המידה. כולם נחנקים והגודש של רכוש והמחויבויות המגיעות איתו. השאלה היא נה ניתן לעשות בנידון.
פשטות היא פעולה, לא מספיק רק לחשוב על זה, אלא צריך ממש לפעול. אז הנה אתגר לקוראים, האם אתם מוכנים להקדיש שנה מהחיים לתת הזדמנות לאורח חיים של פשטות. מספיק לתת הזדמנות לתפיסה המינימליסטית כדי לשנות ולשפר באופן משמעותי את כל החיים ובחיד עם זה לשפר בהרבה את מצבו של העולם כולו.
מבוסס על ההרצה של דייב ברונו כחלק מספר שכתב בנושא.