כבר כתבנו על הצורך לעצור כדי להנות מריחו של הקפה, אבל אותה פשטות כאורח חיים שעליה נכתב כאן, מחדדת את החושים ומוסיפה עדינות במקומות אליהם האדם לא היה מודע לפני כן.
למשל הקפה אינו אוסף של גרגירי צמח מיובש וקלוי, קפה הינו מעטפת של דימויים, חוויות, תחושות ובעיקר אסוציאציות המגיעות עם הקפה. לכן הפרסומות של הקפה בדרך כלל ממקמים ספל אלגנטי ומהביל מעל לאף, כדי לקשר את המותג עם איכויות ושלל הריחות השמורים בזיכרון של הצופה, בונים בו חוויה של קפה המנותקת לחלוטין מהמוצר עצמו. בעלי הדמיון המוחשי מסוגלים לקחת את הגירוי צעד נוסף ולהריח את הקפה ישירות מתמונת הפרסומת.
אותם מערכת דימויים המרכיבה אה הקפה יכולה להיות חסרת משמעות במשקה שנגמע כדרך אגב, או יכולה להיות מנותקת מהמציאות בקפה הנתון בסביבה רגשית. כדי להעצים את חוויית הקפה לצורתה הממשית המירבית יש צורך לתת את הדעת על כל המרכיבים השייכים לאותה החבילה. נכון, יהיה די מורכב לייצר יום סתווי וגשום כדי ללגום בזמן שצופים בטיפות הזולגות על החלון, אבל כשמאמצים פשטות כאורח חיים, מרגישים באופן מוחשי כל אחד מהרכיבים המייצרים את חווית הקפה ומעניקים להם משמעות.
לכן יחד עם המסע לעבר הפשטות החל תהליך לאיתור הספל האידיאלי. כבר בתחילת הדרך, כשהמינימליזם היה הדגל הראשי, נעלמו שלל הספלים שמלאו את הכיור ובמקומם נותר רק ספל אחד שלא נזנח ללא שטיפה. מרגע בו שלל הכוסות חסרי האופי פינו את מקומם לספל אחד, התחיל הספל לקבל משמעות. כבר לא היה זה כלי אחד מרבים שנועד לגמיעה, אלא הקודש העוטף את קודש הקודשים, הכלי המכיל בתוכו את הקפה. הצבע נעשה משמעותי ובעיקר הסיפור שהוא מספר ברגע בו נחות עליו העיניים. המשקל מהווה רכיב חשוב בסיפור ומעניק נופח וממשות. לאחר מכן מרקם הספל: אם מדובר בכלי חלק או מחוספס, בעל תבליטים או חלק. לאחר מכן מגיע המבנה והצורה בה הספל נח בכף היד. מרקם שפת הכוס על השפתיים. ועוד שלל גירויים ודימויים המשתנים מאדם לאדם.
אימוץ אורח חיים של פשטות העניק משמעות לכל פרט שולי בחיים והפך “חפצים” מהיותם שקופים ברקע, לגורם נוסף המושפע ומשפיע על החיים, ובכך ממלא אותם באיכויות שלא היו להם בעבר. כוס קפה הפך לטקס שתיית הקפה וכל פרט בקפה התמלא באיכויות ודקויות שלא היו שם בעבר. כוס קפה אחת אבל איכותית.