אם תשאלו שני אנשים דתיים לגבי משמעות החג, כנראה שתקבלו תשובות שונות. אבל אם ישנו רעיון אחד שאף דתי כמעט לא הבחין בו, אבל כולם יהנהנו לאישור לאחר שהוא יוצג בפניהם, הרי זה שחג הסוכות הוא חג הפשטות, בו כל ישראל מתרגלים לשבוע אחד אורח חיים של פשטות.
חג הסוכות ההיסטורי מתועד כזכר לסוכות בהם התגוררו בני ישראל במסע שלהם ממצריים לארץ ישראל. החג מכיל שני ציווים עיקריים ועוד אחד מוזר: הראשון הוא לברך על ארבעת המינים. השני הוא להתגורר בסוכה. ציווי נוסף, פחות מפורסם ומוזר בהרבה הוא הציווי לשמוח.
חג הסוכות לוקח את האדם לשבוע למקום אחר. במשך כל השנה האדם בונה לעצמו מבצר בעל קירות אבן, הוא ממלא את המבצר ברכוש, ודואג לאתום ולסגור אותו ככול הניתן, מונע מבעלי חיים, מזג האויר וכמובן בני אדם אחרים לחדור. אותם קירות שהאדם מסתתר מאחרייהם נועדו לא רק להגן עליו מהעולם שבחוץ, אלא ובעיקר להסתיר אותו מאחרי הקירות. שם הוא יכול להתפרק מהמסיכות אותם הוא נושא על פניו לאורך היום ולהתרפק ממשקל אורח החיים הטובעני.
אלא שאז מגיע חג הסוכות ומצווה עליו למשך שבוע לשנות את אורח החיים לחלוטין. עלי ולעבור לדיור זמני שלא מגן מדבר, דיור שלא יותן להכניס אליו את הרכוש שהאדם צבר בגלל חששות מזג האויר וגנבים. עליו לעבור לשבוע לבית ללא קירות בו הוא והשכן נפגשים אחד עם השני ושומעים את השיחות המתרחשות בתוך הבית. אותם מגורים זמניים מחזירים את האדם לחוש את הטבע על הרוחות ושינויי מזג האויר. על החשש מגשמים ומודעות לחיות השונות. שבוע אחד בוא הוא יוצא מהמבצר וחוזר לאורח חיים פשוט וטבעי.
ניתן היה להוסיף ולהראות כיצד האחיזה בארבעת המינים וחיפוש אחר צמחים הגדלים ומתכלים מוסיפים לאותה תחושת זמניות ממנה האדם המודרני מנסה לברוח. אבל מעניין מזה הוא החיוב לשמוח, לזכור לעצור ולחשוב על הרגשות, להשקיע בעצמינו, ברצונות ובתשוקות, וכל זה בתוך אותה סוכה ארעית הפתוחה לכל.
אז מתוך הסוכה המינימליסטית והפתוחה לטבע נותר רק לברך: חג פשטות שמח.
—
התמוונה “סוכות במאה שערים 066” מכיכר השבת ופורסמה ביקיפדיה.