לפני שנים שמעתי הרצאה מפי פרופסור רוברט ליברלס על תולדות הקפה. אם אני זוכר נכון את הפרטים, במאה השבע עשרה האימפריה האוסטרו-הונגרית היתה צריך להתמודד מול איום חדש ולא מוכר שסיכן את מבנה החברה ואת האיפריה עצמה – סכנת הקפה. היו אילו הימים בהם הקפה נודע בארופה ואומץ בהתלהבות גדולה. בתי קפה צצו במהירות לכל רחבי היבשת וההשלכות של הדבר היו אדירות: “איך צבא יכול להילחם כשהחיילים יוצאים לקרב אחרי ספל קפה, חיילים צרכים לגמוע שיכר כדי להיו מסוגלים להילחם”, טען הקיסר (אילו היו רוח הדברים, את הציטוט המדוייק אני לצערי לא זוכר).
אבל אם הקיסר חשש מההשלכות של הקפה על הצבא, ההשלכות של הקפה על התרבות היו מסוכנות בהרבה: במקום שהאנשים העייפים יסיימו את יום העבודה בבית המרזח, ויקרסו שיכורים במיטה, הם עלולים להיפגש לשיחה תרבותית באחד מבתי הקפה. שיחה תרבותית עלולה לגרום לאנשים לחשוב, ומכאן הדרך לשינויים ולמהפיכות קצרה. לא אני זה שיכריע אם האמפריה שרדה הלאה לתקופה לא ארוכה בגלל הקפה או בזכות הקפה, אבל אין ספק שהקפה שינה את התרבות בצורה משמעותית.
הקיסרים המודרניים לא צרכים לחשוש, אמנם אנשים כבר לא פוקדים את בתי המרזח באותה תדירות, אבל סם חזק ומשכר מהשיכר כבש את לב העם ומונע מההמון לא רק לחשוב בעצמו, אלא אפילו מונע מהאנשים להיפגש עם האחרים ולפרוק ולשתף את האחר בתחושותיו.
כיום חוזר האדם לביתו עייף לאחר יום עבודה וקורס מול מסך הטלוויזיה או המחשב, משוכנע שהוא “נח”, או שסופסוף יש לו זמן לעצמו. שלל הסדרות המציפות את המסך מעבירות את השיח לעדכונים מהאשליה אותה כולנו סופגים בשעות בהם אנו פגיעים ביותר, בשעות בהם יושבים עייפים בביתנו ובטוחים שאנחנו מוגנים מהעולם.
חלק מהסדרות מוכרות לנו איכות חיים צרכנית שרובנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו, משאירים אותנו עייפים ורעבים, מכורים למרדף אחר המוצרים שראינו על המסך בלי שבאמת נהנה מסוגלים להרשות ואולי אפילו להנות מהם. חלק מהסדרות מוכרות לנו אשליה של מציאות רוויית חוויות וסערות רגשות שרק גורמות לנו לקום עייפים לשגרה היומיומית בה אנו חיים.
כך שאם פעם הפועל הלך מהעבודה לבית המרזח כדי לפרוק את תסכולי היומיום בשיחת רעים קולנית ואלימה, כיום הוא מסיים את היום בצריכת סם רעיל שמשאיר אותו מורעב ומרוקן.
השאיפה לפשטות היא השאיפה להכיר בחיים ובמציאות כפי שהיא, ללא האשליות החיצוניות וללא נורמות וערכים חיצוניים בהם מאביסה אותנו תרבות הצריכה. השאיפה לפשטות היא היכולת להכיר ולהרגיש את הערך בכל רגע נתון בלי שברקע תהדהד העוצמה של קומדיה רומנטית מנותקת מהמציאות. השאיפה למינימליזם הוא הרצון להחזיק את מה האנו באמת צרכים, את מה שבאמת מביא לנו עושר, ולהתנקות וכל הצרכנות המשעבדת המאביסה עלינו רכוש חונק ותחושת רעב תמידית.
בתקופה בה ניסיתי להחניק את הרעב הפנימי בעזרת עודף צפיה לא הייתי מודע לאותם טלטלות דורסניות, רק לעייפות האינסופית. אך כיום, בנקודות המתח של תהליך הגמילה, בה התודעה מתנדנדת בין ערכים ישנים לחדשים, קשה שלא לשים לב לחותם אותו כל סדרה מתביעה על הנפש ועל הצורה בה אותו חותם מאפיל ורומס את העושר המונח במציאות.
נסכם בציטוט מדוייק משיחה הנוגעת לאחת הסדרות ששמעתי אתמול, ציטוט שבפשטותו אומר הכל : “בא לי גם להיות חלק מהכיף שלהם”.
————-
הקולאז הנוראי שמציג את כמות הרעש שדורסת כל רגש ושבב פשטות הגיע מכאן.