כבר כתבנו על התרבות הצרכנית בה אנו חיים, תרבות בה האדם לא מודע לשטיפת המוח התמידית אותה הוא עובר כדי שיהיה משועבד וימשיך את מעגל הרכישות האינסופי. לצורך שיעבוד האדם כל המטרות כשרות וכל הפרות ראויות לשחיטה: מוסד הנישואין שועבד לתעשיית התכשיטים, החגים שהפכו לאובססית מתנות וכל החיים שבעוד רגע יהיו מושלמים אם רק נרכוש עוד פריט אחד, שניים או עשר.
כמו שמי שהתרגל למזון רווי מלח יתקשה להרגיש בקיומו במזון שהוא אוכל, גם אנחנו השבויים באותה תרבות רכישה מתקשים לשים לב עד כמה הצרכנות הפכה לטבע ראשון וכמה רכישות לא מודעות מעצבות את עולמינו. מרוב שאנו מוקפים בפרסום אנו מתקשים להבחין שהוא שם. מרוב שאנו שומעים דעות מומחים מטעם, הפכנו את המושג מומחה לשם גנאי.
אלא שישנם מקרים בהם אותה מכונה משומנת הרומסת את התודעה חורקת מעט, ואז האבסורד שבה והצביעות מתגלים. ברגעים אילו מתברר עד כמה שהמסרים התמימים אותם אנו שומעים ללא הרף מאמצעי התקשרות הינם מסרים מתוזמנם, ממומנים ובעלי אינטרס מובהק, תזמורת אחידה שממומנת, מתוזמנת ומשעבדת באופן מודע. הזדמנות שכזו צפה כשהחמדנות של המפרסמים ניסתה ליצור מסר קליט אבל מוקצן מכדי שנחמיץ את התזמון שלו בתקשורת. אז בלי להתבייש בואו נרכוש לעצמינו פריט אחד, שניים או עשרה:
השאלה המרכזית שמעסיקה אותי מאז הצפיה הסרטון היא לא המסר או החוצפה העומדת מאחריו, כבר ראינו גרוע מזה. השאלה המרכזית היא מה גרם לכותב המסרים להעביר את מרכז תשומת הלב מרכישת מתנות לחג, לרכישה עצמית: האם אנשים התחילו להפחית ברכישת מתנות לאחר? או שהפוך האם רכישת המתנות לאחר כבר הגיע לשיאה וצריך לפתוח שוק חדש? או שאולי גרוע משניהם, הם חשים בשינוי תרבותי בו האדם יותר בודד ומנסים לגרום לו להטביע את בדידותו בצרכנות חולנית.
כך או כך, כשנחשפים לבוטות של הפרסום, גם מי שאינו מינימליסט, גם מי שעדיין לא אימץ פשטות כאורח חיים, גם מי שהיה תמים עד כה מבין שאותו דחף לרכוש לעצמינו פריט אחד שניים או עשרה אינו אלא תפיסת עולם חולנית שמנסה ליצר מציאות לא בריאה. מולם ישנה מציאות שקטה, מציאות של פשטות שלווה.
הזוי.
לא הצלחתי לחצוב מהרשת את הקטע המלא של קונאן.
מי עומד מאחורי הפארסה הזו לדעתך? ייצרני המתנות? מה בדיוק הולך פה?
האמת שלא בדקתי, וזה לא באמת משנה. פעם זה כך ופעם אחרת, לצערינו הדבר הבטוח הוא שהתרבות שלנו מבוססת על בעלי אנטרס המייצרים תרבות צריכה.