אם תתחילו לחפש בגוגל אחר המילה פתרונות, מנוע החיפוש של גוגל יציג לפניכם את החיפוש המרכזי שקשור לפתרונות. לא, לא מדובר בפתרונות תשבצים ולא בבעיות מתמטיות אלא בפתרונות אחסון. כלומר יותר משאנחנו טרודים בלמצוא פתרונות לסכסוך במזרח התיכון או בלמצוא פתרונות למחלת הסרטן, הנושא המרכזי שמטריד את האדם המערבי הוא למצוא פתרונות אחסון לרכוש שברשותו.
אותם פתרונות אכסון מהווים שירות חשוב לאילו שצרכים לשמור דבר מה, אבל הינם מלכודת שמסמלת יותר מכל את אותה תרבות צריכה, את אותה תרבות שפע שכבר לא מסוגלת להכיל את כמות הדברים שהיא אוגרת. כל ארון גדוש עד אפס מקום וכל מדף תפוס כך שהאדם צריך לחפש עוד מקומות לדברים אותם אגר. הוא לא חלילה יעצור לבדוק האם באמת יש צורך באותם דברים, או שאולי עדיף לא בלעדיהם, אלא יחפש מקום לאסוף עוד כדי שלא חלילה יזרוק משהו שאולי, יום אחד, אולי, הוא יצטרך.
אם נשמע שהדברים נכתבים בכאב ומרירות, אז נכון. גם אני מצאתי את עצמי נכנס בקושי שמחסן כלי העבודה המלא בחתיכות עץ שאולי ישלימו את השולחן שאני לא בונה. מלא קופסאות צבע ספק יבשות כי אולי יחסר לי בדיוק אותו הגוון. באותו האופן פעמים שנכנסתי בזהירות לחדר העבודה, מניח בתשומת לב את כפות הרגליים במקומות הפנויים. אז כן הדברים נכתבים בכאב. מאז שהבלוג עבר לעסוק במינימליזם, חדר העבודה התאוורר, ובינתיים דבר לא חסר. מסור אנכי שנקנה לצורך פרוייקט חד פעמי והעלה אבק במשך שנים ניתן מתנה לשכן. באותו אופן, בכל פעם שאני נכנס למרחב אני מחפש את אותו הפריט שכבר לא מבחינים בקיומו, פשוט כי הוא שם.
אלא שעדיין קיים אותו הדחף למצוא פתרונות אכסון לכמויות מזון יבש שיאפשרו לגדוד להחזיק מעמד במצור. כמויות בגדים שיכולים להלביש כפר וכמויות משחקי ילדים שרק התערבבו אחד בשני עד שרובם לא שמישים. אותו דחף שגורם לכך שהישנם עודף סירים ועודף כוסות שרק נוטים להערם בכיור. אותו דחף שגורם לנו לקנות בשבוע הספר ארבעה ספרים במאה למרות שמבקרה הטוב נקרא אותם פעם אחת.
אם נתרגל להחליף את פתרונות האחסון בתפרונות האי-חסון (וכן, אני מודע לכך שמדובר במשחק מילים ילדותי), אם נתרגל להשתחרר ממה שאינו נצרך נאפשר לבית להתאוורר ולהשתחרר מאותה מעמסה של רכוש מיותר שרק דורש תחזוקה וסידור. במקום למצוא מקום לאותו ספר שלעולם לא נקרא, פשוט לשחרר אותו לחופשי, במקום לדחוס עוד בגד למדף המלא, פשוט נביט בו ונבדוק האם הוא בכלל לביש, אם נאמץ חשיבה שכזו נתחיל לראות את מה שבאמת בשימוש, נתחיל להעריך את מה שבאמת בשימוש ונתחיל לשמור על אותם הדברים בצורה יותר טובה.
באופן אישי התחלתי לסדר את הבית כשבראשי נקודת המבט הזו. כשאני נפנה לסדר את הסלון מסופות הטורנטו העוברות עליו במשך השבוע אני קודם בודק אילו מהדברים אותם הילדים אגרו אין צורך לשמור. אני אוסף את הציורים מהגן לערימה מסודרת, עובר עליהם בנוכחות הקטנטנה בעניין והתלהבות ואז משלחרר אותם כדי לפנות מקום לאחרים. מצד אחד אני מזדעזע מכמויות הדברים אותם אני זורק או מוסר, חושב על המשמעות הפיננסית והאקולוגית שלהם, אבל מצד שני אני מתמלא סיפוק מארגז מלא שיוצא מהבית, ותקווה שבעוד תקופה לא ארוכה כבר לא יהיה צורך עוד להוציא.
והתמונה, מכאן.