אחד מהפוסטים הקודמים עסק בהנאה מהסלט, ועד כמה תהליך יכול להיות עשיר בצבעים, ריחות, מרקמים וצלילים – אם אתה רק עושה את הדברים בנחת וזוכר להנות מהעושר החושני בתהליך. אלא שהסלט לא הגיע במקרה, הוא בעצמו נובע מתהליך נוסף של הסרת רעשים, הפעם על קצה הלשון.
אם אצטרך להיות כנה, הדגש ששמתי למשחקי חום וקור, יבש רטוב ובעיקר מר ומלוח התקיימו הרבה לפני שהתחלתי לשאוף למינימליזם. אני זוכר את המבטים המרחמים כשהסברתי שאת כוס התה אני אוהב כפית סוכר אבל ערבוב קליל בלבד, כך שהלגימה האחרונה יוצאת מתוקה במיוחד. גם היה רגע משעשע במזללה, בה ביקשתי את הסלט והציפס בצלחות נפרדות “כדי לא לערבב את יסוד המים עם יסוד האדמה”, או כמו שהסברתי אחרי שקיבלתי מבט המום, פשוט כדי שהציפס לא ירטב ויתקרר. אבל את היכולת באמת להנות ולהרגיש את השפע הטבעי קיבלתי רק אחרי שניסיתי לשאוף לפשטות גם על קצה הלשון.
בעידן בו המזון עשיר במלח \ סוכר, אבדנו את היכולת להנות מטעמים פשוטים. התותים לא טעימים כשלעצמם, ועל סלט הפירות מפזרים סוכר כי לא סומכים על התפוחים. הבשר לא טעים בלי המלח, והוא צריך להיות בכמות מספקת כדי לפצות על עודף המלח באורז ובתפוחי האדמה. כל זה בלי להזכיר את תחרות הגודש של המזון המהיר והחטיפים שכדי להתחרות אחד בשני מגבירים את הווליום של התבלינים על חשבון הבריאות של כולנו.
חוש הטעם הוא חוש יחסי, וככול שמעדנים אותו הוא נעשה רגיש ועדין יותר, ככול שמרגילים אותו לטעמים טבעיים ומינימליסטים הוא מסוגל לזהות בהם איכויות נוספות. סיפר לי חבר שנמנע מכל סוג של סוכרים שכשהוא אוכל שוקולד 95%, הוא מרגיש טעם מתוק. אמנם מדובר במקרה קיצוני שבשבילו הוא ויתר גם על פירות, אבל הנקודה המדהימה היא היכולת של הלשון להתעדן ולמצוא את אותן האיכויות שאנו מאביסים בסוכריות הטופי, גם בתוך השוקולד המריר.
היכולת לעצור ולטעום את המזון כפי שהוא, להנות מהפשטות של העגבניה, המתיקות של הגמבה והכתום שבגזר, היא יכולת ששמורה רק לאילו היודעים לשמוע מעל השאון של הרעשים וטעמים, להנות מהאיכויות הטבעיות והמינימליסטיות שכבר קיימות בכל דבר ודבר.
לסיכום, וכמו שמגדיר את הנושא הסרט הבא: sugar is not evil, but life get so much better when you get rid of it.
את התמונה לקחתי מהחברה הדתיים האלו.