לא מזמן שאלה מישהי שאלה. היא מאסה מהגודש בבית, וחולמת להתחיל את התנועה לכיוון המינימליזם. השאלה שלה היתה איך מתחילים. אז תרומתי הצנועה לנושא היא להציג שתי דרכים מנוגדות, שתי דרכים שאני משתמש בהם במקביל. אולי במבט ראשון נראה שהדרכים הפוכות וסותרות, אבל לדעתי הן משלימות אחת את השניה.
הגישה הקיצונית:
כבר כתבתי על ראורגניזציה וניסוי הפסטה, תהליך בו פותחים את הארונות ומרוקנים הכל לערימה אחת גדולה. כמובן שתהליך שכזה הוא קיצוני ומחריד את הנפש. אתה ניצב מול הערימות הלא ברורות של רכוש שגדשת, ומרגיש אבוד. השיטה הזו מובילה לתגובה קיצונית של הוצאה מאסיבית של כל מה שנראה מיותר, כל מה שלא עובר את המסנן שבודק מה ראוי להחזיר למקום. אותו צעד קיצוני דומה למי שנכנס לחדר חנוק, ופותח את החלון למשב אויר קריר.
אלא שמצידו השני נמצא הקושי לוותר על הדברים והחשש שרגע אחרי שיוצאו, יתברר שדווקא הם הנחוצים. מעבר לזה, קיים החשש שהערימה שבאמצע תשבור את האדם והוא יתקשה להשלים את המלאכה, ובסוף רק יחפש ארון כדי לדחוס לתוכו חזרה את הדברים. לצורך זה ישנם גישות שמקלות על העבודה ומנתבות את הקושי הרגשי, אבל בשורה התחתונה מדובר בצעד דרסטי עם תוצאות מיידיות שאני תמיד מדמה לניתוח כירורגי, שאולי הוא נדרש אבל הוא לא תמיד בריא.
הגישה הרכה:
מהצד השני ישנה הגישה האומרת שבכול יום מספיק לוותר על פריט אחד. במקום צעד דרסטי, עוברים תהליך איטי ללא אתגרים וזעזועים. מחוללים תהליך רך ואיטי של שינוי עדיך ועקבי. בכול פעם שמחפשים משהו בארוך, מוציאים משם כמה דברים מיותרים. גישה זו רכה ועדינה בהרבה, אבל התהליך שעובר המינימליסט עד שהוא באמת רואה שינוי יכול להימשך שנים. חשש נוסף הוא האשלה שמוציאים את הגודש, אבל בגלל הקצב האיטי, על כל פריט שמוציאים, מכניסים שניים אחרים.
באופן אשי:
את המסע שלי למינימליזם התחלתי בצורך המיידי בטיפול כירורגי. התעוררתי יום אחד לגלות חדר עבודה גדוש בספריות המכסות כל קיר פנוי, ובשולחן ענק שמכוסה כולו בערימות של דברים שונים ומשונים. הצורך המיידי להאוורר גזר עלי להתחיל בלזרוק את השולחן החוצה, ולפרק חצי ממדפי הספרים. ערימות הרכוש שנערמו על הרצפה דרשו תהליך סינון קפדני שהכריח לוותר על חצי מהדברים. שכן כמו שכבר כתבתי, מדפים ריקים נוטים לאסוף אל תוכם דברים לא נחוצים.
לאחר שהניתוח הסתיים, ומאות ספרים שלעולם לא יפתחו מצאו את דרכם לבתי אחרים, התחיל תהליך איטי בו בכול פעם בו הייתי בחדר, בחנתי את הסביבה כדי לראות האם ישנם עוד דברים מיותרים. מידי פעם העלמתי מזכרות שלא מזכירות דבר, ואחד אחרי השני פיניתי ציוד שנועד לתחביבים שאני לא עוסק בהם שנים. בקצב איטי אבל יציב התפנו עוד מדפים והגודש הלך וירד.
יום שישי האחרון חגגתי בפירוק בפעם השלישית של המדפים בחדר העבודה. העמודות שמלאו בתחילה כל קיר פנוי, התכווצו לאחר הניתוח לקיר אחד עמוס ספרים. והתהליך האיטי המשיך לצמצם עד שבניתי מחדש עמודה אחד יחידה שהספיקה כדי להכיל את כל הספרים והדברים הנוספים.
שני גישות שונות, שני תהליכים משלימים.