ישנם פסוקי התבוננות שבמילים מועטות ומדוייקות, מתארים יסוד גדול:
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים ה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
הקריאה הקלאסית בפסוק מלמדת שאילו הדבקים באלוהות, חיים. מבט עדין יותר מציג עומק מרגש: אלו הדבקים באלוהים, הם אלו שאצלם ההכל דבק בהיום, כלומר ברגע הנוכחי.
אלא שישנו פרדוקס בין הדבקות לבין ה”היום”, שכן הדבר היחידי שלא ניתן להידבק ולאחז בו, הוא הרגע.
הדבקות הינה דבר מסוכן, שכן ברגע בו האדם דבק, הוא נקשר, ומהתקשרות ישנו מרחק קצר מאוד לעבודה מקובעת וזרה. הדבקות שאינה עבודה זרה, הדבקות בה’, הינה דבקות בה האדם כולו, נמצא היום, ברגע הנוכחי. לא עבודה שמנסה לשחזר תחושות מהעבר, לא ניסיון להשיג במטרות שאינם מתאימות לרגע, אלא “היום”. רק דבקות ברגע הנוכחי מאפשר חיים, שכן העבר עבר והעתיד אינו אלא הזיות הדמיון.
והדרך היחידה להגיע לאותה דבקות שאינה נאחזת, אלא חשה ופועלת ברגע הנוכחי, היא באמצעות התבוננות.