יש מעט דוגמאות ברורות של אנשים מוארים, שהמבט הצלול והמואר שלהם זיכה אותם ביכולת לשמוע את דבר ה’. ויש עוד מקרים מועטים מזה בהם מתואר כיצד הם אבדו את אותה הראיה הבהירה, והתהליך אותו עברו עד שזכו בה בחזרה. אחד המקרים הבודדים ההם היה גדול הנביאים – בלעם.

בפרשת בלק מתואר באריכות, ובצורה קומית, את כל השתלשלות העניינים, ומומלץ למי שלא בקיא בסיפור לעשות הפסקה כדי לקרוא את הדברים בפנים. אבל בכל אותה פרשה ארוכה, הפרשיה המפורסמת והמשעשעת מכל לכאורה מיותרת. מה תרמה האתון לעלילה? למה המלאך היה צריך להרשות לבלעם ללכת, אם הוא כבר קיבל רשות מפורשת לפני כן מהאלוהים? כדי להבין את זה צריך להיזכר בהטיות של הנפש ובדינמיקה של ראיה בהירה.

בלעם לא היה מכשף במובן המאגי של המילה, אלא בלעם התפרסם ביכולת שלו “מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם”. כלומר היכולת של בלעם נבעה מהכישרון שלו לראות בעיניים גלויות את המציאות. כישרון זה הוא גם מה שהעניק לו את הכוח להשפיע על המציאות, שכן מילים תלושות הינם מילים חסרות השפעה. הכוח של מילים על המציאות נובע מנקודת  החיבור שלהם לשומעים. למשל מי שיבוא וינסה לפגוע באדם כלשהו בכך שיגנה את נקודות החוזקה שלו, יזכה להתאלמות או ללעג. אבל אם אותו אחד יגנה את הנקודות החלשות בשומע, הרי שהמילים יפצעו ויחוללו תמורה. באותה המידה גם למילים טובות ישנה השפעה על המציאות, מי שמדבר ומהלל תכונות חיוביות, משפע טוב. אבל מי שמוציא מילים, יפות ככול שיהיו, אלא שאינם קשורות לשומעים, בסך הכל מוציא מילים לבטלה. כוחו של בלעם לקלל נבע מהיכולת שלו להביט במציאות גלוי עיניים, ולראות את נקודות החולשה שבה. ובכך שהצביע על נקודות אילו, השפיע לרעה על השומעים.

הרגע בו האדם מאבד את ההארה, את הראיה הבהירה, הוא הרגע בו התודעה שלו מזדהמת בידי אחד משלושת הרעלים: הבורות, התשוקה או השנאה. וכאן בלעם התמודד אם תשוקה גדולה לזהב של בלק. יותר מזה, התודעה של בלעם היתה מונעת משנאה לעם ישראל. כששני רעלים אילו מחלחלים אל תודעתו הוא פונה לאלוהים ומבקש שרות ללכת לבלק. התשובה אותה הוא קיבל היא: אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם.

אלא שבאותו הלהט, בלעם לא הבחין בכך שהוא איבד את היכולת שלו לראות את המציאות. אותו אובדן בהירות היה כה חמור, עד שצריך היה לזעזע אותו, ולהראות לו שהוא כבר אינו מסוגל להבחין אף במלאך שניצב לו בדרך. בניגוד אליו, מי שמסוגלת להבחין באותו המלאך היתה האתון, בעל חיים שהולך בדרך, ושכל מה שלנגד עניו היא ההליכה. האתון לא מונעת מתשוקה לכסף כבוד או שנאה, ולכן התודעה שלה לא מעורפלת, והיא מסוגלת להבחין במה שניצב מולה.

תפקיד המלאך הוא להעיר את בלעם ולהזהיר אותו שמכיוון שהוא כבר אינו רואה צלול, הרי שהוא מסתכן בלהחליף את דבר האלוהות בתשוקות שלו עצמו. לכן המלאך בא להדגיש שני דברים: הראשון הוא שבניגוד לרשות שקיבל ללכת “אתם”, הוא הלך “עמם”. וכשאתה מתלווה למשלחת, יש הבדל גדול אם אתה הולך עימם או איתם. האם אתה רק מתלווה אליהם, או שאתה מזדהה עם המטרה עצמה. ומכיוון שבלעם כבר הלך עימם, ואיבד את הראיה הבהירה, הרי שחשוב שיקפיד להגיד רק את מה שהאלוהים שם בפיו, בלי נסיון לתרגם או להעשיר, כי אם ינסה לומר דבר מעצמו, בהכרח שיבטא את אותם הרעלים שמזהמים לו את התודעה.

לכן ניתן לראות שבלעם הקפיד בנבואות הראשונות לצטט במדוייק את מה שהאלוהים שם בפיו. בלי שירשה לעצמו לחרוג כמלא הנימה. רק כשהוא מפסיק את ההשפעה של הרעלים הנובעים מהנחשים: “וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים”, רק אז הוא מסוגל להביט, ואז לראשונה הוא באמת רואה את ישראל החונים מולו. לכן רק בפעם הזו הוא מדבר מעצמו, על עצמו ועל המציאות שנגלת לנגד עיניו:

וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם–שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי-אֵל: אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל…

ואם גדול הנביאים לא הבחין כיצד איבד את הראיה הבהירה בגלל רגע של חנופה ומצלצלים, אנחנו שעיננו מכוסות בשכבות עבות של אבק, ודאי נדרשים לעבודה תמידית וקבועה. עבודה של הסרת השכבות של השטויות שבהם אנחנו מאביסים את עצמנו בתשוקות, נטיות לב ובורות עמוקה. אנחנו צרכים לברר את הרצונות החיצוניים שהלבישה עלינו התרבות, החברה גם הסיגים שהדת ספחה. מלאכה זו הינה מלאכה מסוכנת בהם צריך להיות חמושים באמונה אדירה ויציבה, ובכפירה בוטה שניבעת מדרישת אמת עמוקה. דרישה של אמת מהמציאות, ובעיקר דרישה של אמת נוקבת שמאירה את החללים העמוקים והנסתרים ביותר בלב.

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע