חזרתי

כן, אני מניח שחוץ ממני אין הרבה שמתרגשים, אבל התהליך שעבר האתר באמצע 2014, מסקירה של כתות וחוסר שפיות לעיסוק במינימליזם, היה מעבר ממפלט מחוסר שפיות שלי להליך של שחרור, שחרור מעיסוק אובססיבי בלהיות עסוק, שחרור מהאבסה של רעש כדי להימלט מהשקט ושחרור מרדיפה אחרי מילים, כדי לא לשמוע. בסופו של אותו התהליך, בסוף 2016 נותרתי חסר שפיות כפי שאני, אלא שהייתי מודע לזה. ובעיקר, תהליך המינימליזם מיצה את עצמו, וכבר לא הייתי משועבד לרכישה ולרכוש.

אני לא מינימליסט בסגנון של אלו שסופרים את כמות הפריטים שברשותם, ואני לא מינימליסט מהסוג שקם קם בוקר בשאיפה למזער במעט יותר את החיים. גם אם אני משתדל להמעיט בחותם האקולוגי ובסבל, אני לא מתיימר להיות מונע מאלטרואיזם טהור. אני מינימליסט בכך שהשתחררתי מהמשמעות הרגשית שהשלכתי על חפצים. היום, אם אני שומר על דבר מה, זה בגלל התועלת הפרקטית שלו. אפשר להכניס את כל הרכוש שאני שומר מסיבות רגשיות לקופסת נעליים, וגם אם היא תעלם, לא אזיל דמעה. הבית מאוורר בהרבה, וכמות המדפים ירדה וחלקם נותרו פנויים. ובכול זאת נותר שפע לא הגיוני של מוצרים.

באמצע התהליך כתבתי לדמות מפתח בתחום, שתהליך ההתמנמלות יוביל אותי לאחד משני דברים: או שאהיה נהנתן או בודהיסט. הבחנה זו באה על רקע זה שהעוסקים במינימליזם מתחלקים לשני סוגים אלו: אילו שכתבו על המעבר מצבירה לחוויה, הם הדגישו את הצורך להאט כדי לחוש, או לחסוך כדי להיות ניידים ולטייל. הסוג השני פני לכיוון המינדפולנס, לכיוון שחרור התודעה. כשכתבתי את הדברים תכננתי להתפנות כדי לחזור לחוש ומשם אולי גם לטייל. אלא שככול שהשתחררתי מהגודש המאפיל, התפנתי לחוש, ובעיקר להבין את זרם התודעה. תהליך שהתחיל מלימוד ואימון מיידפולנס העמיק למקור המידפולנס – לבודהיזם.

במקביל לתהליך העיסוק בבודהיזם, תהליך זה של ניקוי וזיכוך גם גרם לי לחזור לבית הגידול ולתרבות היהודית, על הדומה והשונה בין השניים. מתוך ראיה מפוכחת והשוואתית, ומתוך מודעות לקשיים והאיכויות, מצאתי את עצמי חוזר לבית אבא. כדרכי, בהתחלה ישבתי לכתוב בהתלהבות מטיפנית על מדיטציה יהודית ועל השאיפה לחזור לאוטנטיות טבעית ולנבואה. אבל ככול שהתהליכים הבשילו, הקולות התעדנו, וחזרתי לעצמי. או בעצם השתחררתי מעצמי. בשנתיים האחרונות כתבתי על התובנות הבודהיסטיות בפרשה, על שיטות מדיטציה יהודיות ופסוקי התבוננות. גם הבאתי ציטוטים ממקורות יהודים תורניים בשבח ההתבוננות.

הדבר היחידי שלא הצלחתי להביא הוא את עצמי. לא היתה לי התעוזה להיחשף, להצהיר באופן פומבי שאני מנסה להיות גשר בין שני דברים שנראים כסותרים. גם בגלל חששות פנימיים וגם בגלל שלא הוסמכתי ולא הפכתי למלומד באף לא אחד מהשניים. פחדתי להצהיר “הנה אני, זה שפוסע בשתי תרבויות”. סולל דרך יחודית מתוך מודעות להליכה המסוכנת על הקו הדק המגדיר את קליפת נוגה.

לכן מחקתי את האתר שעסק במדיטציה יהודית, על היוהרה הפחדנית שעמדה מאחריו, והנה אני מתחיל כאן מחדש. הפעם בצעדים עדינים ואינטימיים, על הדרך היהודית בודהיסטית שאני סולל. דרך שנאמנה לזהות היהודית כפי שהתעצבה בידי ההסטוריה הבלתי נתפסת של עם ישראל, דרך שמנסה להבדיל בין השאיפה לטהרה שמניעה את היהדות, ובין הסיגים שמלחמת ההשרדות כפתה על הרוח. דרך שמנסה לנצל את הכלים התודעתיים שלימד הבודהה בניסיון לראות את המציאות האלוהית במלא הדרה, ללא אבק בעיניים.

לכן חזרתי לאתר זה, להמשיך לנצל את הפלטפורמה שסיעה בעבר להשפיע על עצמי, הפעם לא כדי להיות מינימליסט, אלא כדי להיות יהודי בודהיסט. לא JuBu במשמעותו כמיצג דור שהתנער מבית אבא וחיפש חלופה רוחנית, אלא כ-JuBu, אחד שמנצל את הכלים הבודהיסטים כדי להעמיק את יהדותו.

מה זה אומר בפועל? על זה יהיה הפוסט הבא.