יש חלומות שקשה להגשים בגלל בעיות טכניות: עלות, בירוקרטיה או טכנולוגיה. יש חלומות בהם האתגר הוא לגמרי אחר – בעיות תרבות ושפה. זו הסיבה שחלום ישן, להקים בישראל מקדש בודהיסטי כשר, אולי נשמע פשוט, אבל מכיל מטען נפיץ עם כל מילה. עצם המשפט כולל בתוכו כל כך הרבה מכשולים, דעות קדומות ואי הבנות, שמסוכן לבטא אותו ברבים. שלוש מילים שכוללים בתוכם פחדים, ספיחי דת, אי הבנות, מגבלות של שפה ותרגום, דמגוגיות של פוליטיקאים ואנשי תקשורת ועוד. ואנסה לפרט, מילה אחר מילה:
מקדש בודהיסטי ראשון
המילה מקדש היא מילה טעונה במשמעויות רבות שמשתנות בהתאם לתרבות ולדת. כל יהודי דתי מתפלל מספר פעמים ביום לבנייתו המחודשת של בית המקדש, דביר, מקום קודשנו, ורואה אל מול פניו תמונה ברורה בדמות בניינו של הורדוס. שימוש באותה המילה המכילה מטען היסטורי ורגשי כה עמוק, צורם וגורר התנגדות טבעית ולו רק בגלל הבחירה במילה זהה.
אבל המילה מקדש לא מתאימה גם מצידה הבודהיסטי של הבעיה. הפרוש היהודי של המילה “קודש” הוא “נבדל מורם”. כלומר משהו שהוא מופרד מהמציאות הרגילה בכך שיש בו שייכות לנשגב. משמעות זו מאפשרת קדושה רק כאשר עוסקים ברבדים שנמצאים מעל לבריאה. לאור זאת יטען בודהה שלא שייך להתיחס במונחים של קדושה לבודהיזם, ולכן גם לא לכנות את ה[איך שלא נקרא לו] כמקדש – כמקום של עיסוק בקדושה.
אמור לי: האם העולם נצחי? … האם העולם אינסופי? … האם רוח החיים זהה לגוף? … האם המואר¹ קיים לאחר המוות? …
לא הצהרתי ש…
אך אדוני, מדוע אדוני לא הצהיר את הדברים הללו?
… אין הדבר תורם להשגת התכלית, אין הדבר תורם לדהמה, אין זו הדרך להובלת חיים רוחניים… לכן לא הצהרתי זאת.
מבוסס על השיחה עם פוטהפאדה, קובץ השיחות הארוכות של הבודהה.
יותר מפעם אחת הצהיר בודהה במפורש שהוא לא מבין או עוסק בדברים מחוץ לאדם, ואפילו רואה התעסקות שכזו כדבר שפוגע בתהליך השחרור של האדם. כלומר, ובשורה התחתונה, אם ישאל בודהה האם יש בדבריו קדושה, האם יש בהם אמת נצחית ששייכת למציאות הנשגבת בעולם, בודהה יגרד בפדחת ויזכיר שהוא בכלל לא מתעסק בדברים שכאילו, ולכן המושג קדושה בכלל לא שייך לבודהיזם. בודהה מביט בנפש האדם לא בנשמה. הוא מביט בנפש ורואה שישנו סבל, רואה את מקור הסבל, רואה שניתן להפסיק את הסבל ואיזה תרגול יאפשר לעשות זאת.
מעבר לזאת, בניגוד למושג קדושה, שיש בו ערך עצמי שאינו תלוי באדם ואינו משתנה בהתאם לנסיבות. בודהה הכריז יותר מפעם שכל התרגול שהוא מלמד אינו אלא אמצעי, אמצעי שאסור לקבל אותו כאמת מוחלטת, אלא לחוש אותו ולראות שהוא עובד. גם אם הוא עובד, ישנו שלב שהתרגול סיים את תפקידו וצריך להשאיר אותו מאחור.
אז נחליף את המילה מקדש במרכז תרגול.
מקדש בודהיסטי כשר
כאן אנחנו מתסבכים עם היהודים הדתיים. מכיוון שרובם לא קראו את הפסקה הקודמת, הם רואים בבודהיזם במקרה הטוב תרבות זרה ובמקרה הגרוע עבודה זרה. להגנתם צריך לציין, שכמו כל הדתות, גם זרמים רבים בבודהיזם הפכו במשך השנים לדת, ואימצו הרבה רעיונות שעומדים בסתירה מפורשת לדברי הבודהה. אבל מי שקורא את כתבי הבודהה, רואה שלא מדובר על אמונה או מערכת ערכים. אלא על תרגול לשחרור שאינו מתיימר להיות אמת בפני עצמה. מסיבה זו בודהיזם התאים את עצמו לכל תרבות אליה הגיע והתאם בהתאם למצע עליו הוא נשען, הבודהיזם ההודי שונה מהטיבטי כפי שהינדואזים שונה מהבון.
הבודהיזם המערבי האתאיסטי נע בין אלו הקוראים לעצמם בודהיזם באופן מפורש, לאלו שמנסים להתנער מהקונוטציה הדתית ומכנים את התנועה מיידפולנס. או בתרגום לא מדוייק, מודעות. בניגוד לדת המפחידה “בודהיזם”, תנועת המודעות, המידפולנס, חודרת לכל מקום, וניתן לראות חדירה גוברת של התובנות הפשוטות שלה גם לספרות היהודית דתית, כמובן בלי שיצינו את מקורה.
אז נחליף גם את המילה בודהיסטי.
מקדש בודהיסטי כשר
נשים דברים על השולחן – היהדות אלרגית לפסלים, ואנחנו חיים במדינה יהודית. אם אדם דתי מגיע למרכז תרגול בודהיסטי, אפשר להסביר לו שהפסל לא נועד לסגידה אלא בהתכווננות, להערכה או ליצוג של השראה. אבל אחרי ההסברים הארוכים שלפעמים נכונים, עדיין מעמידים מולו את הסדין האדום ביותר שהתרבות היהודית יצרה. גם אם הבודהיסט צודק והאיש השמנמן לא מהווה עבודה זרה, עדיין ישנו איסור עשיית דמות. אפשר להסכים ואפשר שלא, אבל צריך להבין את הבעיה. לא נובע מזה שיש להסיר או להסתיר סממן כלשהו בגלל בואו של מאמין בעל קיבה רגישה, אבל כן צרכים להיות מודעים למשמעות של סמלים בתרבות שונה.
מצד שני:
“זה בדיוק מה שאנשים אוויליים מבקשים ממני, וכאשר אני מלמד את הדהמה, הם חושבים שהם חייבים ללכת אחרי בלבד”.
מתוך הדרשה על הנזיר. “דברי הבודהה, תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים”. תרגום קרן ארבל.
סביר להניח שבודהה היה נדהם לראות את דמותו כסמל לסגידה. חלק ניכר מהתרגול הבודהיסטי נועד להימנע מהאחזות בסמלים ובתבניות מנטליות. ולכן די סביר להניח שהוא היה נדהם לראות את דמותו משתקפת בכל פינה. וגם אם היו מסבירים לו את הצורך בהשראה, באידיאל מייצג וכו’ ניתן להניח שהוא היה הראשון שהיה מציע להרפות מההאחזות: לא בשביל להתחשב בתרבות שונה, אלא להרפות מההאחזות בגלל שהיא כשלעצמה מזיקה.
דוגמה מוחשית לזה יש בסיפור בודהיסטי מפורסם, נדמה לי מזרם הזן. (מכיוון שלא ראיתי מקור רשמי, אני מתנצל אם הדברים לא מדוייקים) שפעם נכנס רב למקדש בודהיסטי והזדעדע לראות את הפסל. הנזיר שראה את החלחלה, לקח את הפסל והשליך אותו בקלילות מהחלון, שואל את הרב, “הנה, נפתרה הבעיה. האם גם אתה מסוגל להשתחרר שהאלוהים שלך באותה הצורה?”. ואם כבר הבאתי את הסיפור, אז זו דוגמה נוספת לפער במושג קדושה.
מאחרי הרצון להקים מקדש בודהיסטי כשר לא מסתתר רצון לחנך את הציבור, וגם לא ניסיון לשנות את הבודהיזם מרצון או מכפיה, אלא פשוט ההבנה שכל מה שנדרש כדי לאפשר לתרבות היהודית ללמוד את הדהמה הוא ויתור על האחזות שמראש אין בה הצדקה. בכל מקרה, ברוב המרכזים הבודהיסטים המערביים, דמותו של הבודהה מינורית, ויוצאים לידי חובה בפסלון קטן במדף צנוע בפינה.
כך שכדאי להחליף גם את המילה “כשר” במילה שכוללת את הרגישות התרבותית שהבודהיזם מצטיין בה.
מקדש בודהיסטי כשר
אז אחרי שעקפתי את כל המוקשים ב”מקדש בודהיסטי כשר” והגעתי ל”היכל בעל רגישות תרבותית לתרגול מודעות”, נוצר מצב בו גם כל הרצון וההתלהבות ירדה. אז אשאר עם הניסוח הראשון, למרות חבית הנפץ שבאה איתה.