מורה לנבוכים

התגלגל לידי הספר של עמירה ערן “מורה לנבוכים – גישתו החינוכית של הרמב”ם” ונתקלתי בו בשפע קטעים שרציתי לשמור. את דעתי אני שומר לסוף.

הדת האלילית היא כאמור דת המשתעבדת לדימויי המציאות. הניתוק בין תפיסת המציאות בתודעה לבין המציאות כלשעצמה ופרטיותה של התמונה הדמיונית, פרי דמיונו של כל אדם ואדם, מוליד שפע של עשים מבודדים, המנותקים בטבורם מעקרון מאחד ומנהיר.

הסיבה שהדמיון הוא אבי דת הכזב האלילית מקורה במקרה השכיח באנשים שלא הצליחו להשיג הבנה שכלית של המציאות, והציעו במקומה נרטיב פרטי, במקרה הנדיר יותר, ההסתמכות על הדמיון היא תוצאה של התעמקות יתר בנושאים, שהם מעבר להכרתו השכלית של בן אנוש עד לטשטוש כאוטי בין אמת לשקר…

בהמשך הפרק השני:

חוסר סובלנותו… כלפי כופרים וטיפשים חושף את מודעותו לפגיעתם בדת השכלית. הסכנה… מכך שתמונת העולם שלו מסתמכת על הדמיון, ובכך יוצרת דפוס של דת אלילית. כיוון שהדמיון מטיבו הוא סובייקטיבי ומקומי…

התשוקה להשביע את הדמיון מכחידה אצל כל אחד ואחד את האושר הגן עדני המצוי לו מן המפגש בין ההכרה למצאות. למפגש זה תוצאות מועילות ומענגות, רק משום שבליבו עומדת תמונת מציאות ריאלית אובייקטיבית ולא פנטזיה אישית, שלעולם אין להשביעה את רעבונה.

ובפרק השלישי:

הדמיון הוא האחראי לאקטיביות ולבחירה בפנטזיה, היוצרת מעין נרטיב אנושי של חיי גן עדן. מרבציהן של החושניות והחומריות, שנפרשים מול עיניו התאבות והחומדות של האדם הראשון, נדמים לו כבעלי קיום של ממש, כיוון שהוא כיבה את מודעותו השכלית.

הסטייה הרגעית משפיטת המציאות לפי עיקרון התועלת האוביקטיבי, לבחינתה לפי עקרון הנעים-לי הסובייקטיבי, זורקת את האדם הראשון באבחת רגע אל מצב נפשי, שיקשה עליו מאוד לשוב ממנו אל האיזון התחילי ואל השכליות המבורכת, שעמם הגיע לעולם.

אפשר להשוות את טעות גן העדן למצב שבו אדם מאופק מאבד את השליטה ורגע, ונותן לעצמו להיסחף ברגשותיו ללא בקרה. כשיתפכח לא בהכרח ימצא עצמו באותה הנקודה שבה היה לפני שכל זה קרה… שבריר של אי-שכליות עלול לגרור אחריו מפולת ענקית ונוראה של טעויות שאי אפשר יהיה לטאטאה כלעומת שבאה.

ועוד באותו הפרק

… הגירוש מגן עדן… אינו אלא אותו דרדור ממודעות שכלית למודעות דמיונית, העומד במרכזה של הדת האלילית. על הסלמה זו אחראי האדם, שבחר במציאות חלופית שהמציא דמיונו, במקום להשיח עם האל בשפתו, שפת השכל.

…גן העדן הוא אותו מצב נפשי פנימי מיוחל של ודאות עילאית, המושגת הודות להלימה בין קיומו של הדבר המוכר בתודעה האישית, לבין קיומו במציאות הכללית שמחוצה לה.

… לשון הצווי, בהיותה הלשון הבהירה, הקצרה והחד משמעית ביותר, מאשררת את ההבנה המושלמת השוררת בין שתי הישויות השכליות החושבות: האל והאדם. היא ממחישה שגן עדן אינו אלא חוויית ידיעה ששום פער בין ההכרה לציפייה או בין התכלית לתקווה מכרסם בשלמותה… האדם הגן-עדני פועל כאוטומט מפאת המיזוג המוחלט בין שכלו לבין רצונו.

הרמב”ם מכנה קול זה בשם “תאוותיו הדמיוניות”, כי לתשוקות אלו אין קיום מחוץ לתודעתו של האדם. מקורו של חוסר המנוח ההרסני הוא באדם עצמו, ברדיפתו המתמדת אחר סיפוקים, בחוסר נכונותו להכיר בטוב ביותר האפשרי.

ואני תוהה לעצמי – מה ההבדל בין דמיון לבין חשיבה, אמנם הראשון משוחרר והשני משועבד לכללים לוגיים תלויי תרבות, תבונה ויכולת אישית, אבל שניהם חוויות פרטיות שאינם חורגות מגדר תעלולי תודעה. אולי לכן המילה rationalize אינה קיימת בעברית, שכן גם ההיגיון אינו אלא חוויה פרטית. האין זה אריסטו שאשם בכך שהעולם שקע בימי הביניים והפסיק להתקדם, בכך שקיבע את התודעה לאידאות ארטיליות שאינן במציאות במסווה של חוכמה טהורה ונשגבה?

ספרי הקודש הנקראים כפי שהם, חושפים חוויה של פגישה מוחשית עם המציאות, פגישה חושנית ועוצמתית, בה אין להטוטי חשיבה מורכבים או בריחה אל מרחבי הדמיון של התודעה. האם ההבדל אינו בין המוער החווה את המציאות כפי שהיא, לבין אילו השבויים בכבלי התודעה. אלו שבמקום לחוות את העולם שבויים בלפיתתה של הדמיון והחשיבה המסלפות את התפיסה, ואין זה משנה אם מדובר באילו המדמים דמיונות או אילו העסוקים בלנתח את המציאות, במקום פשוט לחוות את החוויה.

כמובן שכל הכתוב כאן אינו אלא תהייה, אבל ישנה תחושה שמכיוון שהאלוהות מתגלה רק דרך המציאות, הדרך היחידה להגיע לאותה “הלימה” עליה כותבת עמירה, היא רק דרך חוויה מלאה של המציאות. חוויה שאפשרית רק דרך תודעה בהירה.