אי שם, במפגש החמישי בסדנה, ביקש אחד המשתתפים לשתף. כדי להבין את הסיטואציה צריך לדמיין את אותו האדם מול העיניים: כבד, שקט ומחושב, אדם שכל מילה שקולה ואמיתית. כל הברה יוצאת במבטא רוסי כבד שרק מוסיף על תחושת היציבות הדוממת שהקרין גם כך.
“השבוע הלכתי בסלון”, התחיל לתאר בשקט, ואז הוא סיפר סיטואציה המוכרת לכל הורה, הוא הוא רואה את הילדה יושב מול המסך, כלצידה צלחת ריקה שהיה צריך לפנות לפני זמן רב. “הרמתי אצבע כדי להצביע על הצלחת, כשהפה עוד רגע מצטרף לגערה”, תיאר בקול שהכיל שילוב של בלבול ופליאה, “ואז עצרתי באמצע”.
חבל שלא ניתן היה להסריט את התיאור, את הצורה בה סיפר, מצביע עם כל הגוף, וקופא באמצע התנועה. את הפה המחפש את המילים והעיניים הנבוכות מכך שהוא משתף ומספר לכולם חוויה שהוא בעצמו מתקשה להכיל.
הוא תיאר רגע של התעוררות, בה היה מודע לתגובה אותה הוא עמד להוציא מהפה. בה בבת אחת חזה בכל אינספור המקרים בהם הוא פעל בדיוק באותה הצורה: האצבע המובילה לאמירה, לגערה, לויכוח ולכעס. ברגע אחד זכה לבהירות שבה ראה את חוסר התוחלת של חזרה על התניות. הוא הוסיף ותיאר את התדהמה מכך ששבריר שניה הצליח להכיל אינספור מקרים בהם בהם פעל באותה צורה, וראיה בהירה של העתיד להתרחש.
הוא לא ניסח את החוויה במונחים של הארה או הערה, גם לא דיבר על רסיסי חרות או בחירה חופשית, אלא ניסח את הדברים בבהירות פשוטה של אדם שחווה מודעות צלולה, אולי בפעם הראשונה. הוא סיפר ותיאר והפעים את כולם בשחרור הנמצא בפני כל אחד מאיתנו, במרחק של רגע נוכח אחד.
בחלקו השני של הסיפור תיאר שבמקום להמשיך את התנועה המאשימה, ולהגיע לאותו כעס אותו חוו שני הצדדים אינספור פעמים, נעצר והביט בפניה של הילדה השקועה בסרטון, כלל לא מודעת לדרמה האדירה שהתחוללה בראשו של אביה. ובדיוק אז חיוך אקראי נמתח על שפתיה של הילדה, כתגובה לסרט בו צפתה. רסיס החיוך, והראיה הבהירה, עוררה בו גל לא צפוי ולא מצוי של חמלה ואהבה. גל שאדם שכמוהו לא רגיל לחוות, ובטח שלא לשתף. גל של אהבת הורה שנקברה מתחת לשגרת היומיום השוחקת.
סופו של הסיפור: הילדה במקרה הרימה את עיניה, וראתה את אביה נועץ זה מבט רך ולא מוכר. היא שקועה לחלוטין בצפיה החזירה לו בחיוך אוהב שלא היתה מרשה לעצמה בשגרה, וחזרה לצפות, משאירה את אביה מבולבל ונדהם עוד יותר ממה שהיה.
“אם לפני זה הייתי כאן, אבל לא באמת התחברתי”, גילה את דעתו לגבי הסדנה, “עכשיו הפכתי למאמין”. סיכם.