פרשת כי תשא הינה אחת הפרשות הטראומטיות ביותר לעם ישראל. הזעזוע של הקריסה ממעמד הר סיני לחטא העגל ממשיך להדהד כשאלה נוקבת בקרב הוגי הדעות בעם ישראל וכהוכחה בפי שונאינו.
נראה שהיסוד הפשוט ביותר מאחרי החטא הינו חוסר היכולת להשתהות עם הספק. המדרש מתאר כיצד בני ישראל טעו וכללו את יום העליה, ולכן ציפו לשובו של משה יום אחד לפני שירד מההר. יום אחד בלבד. הפרשנים מבחינים כיצד אהרון ניסה למשוך זמן כדי לאפשר ליום האחד לעבור בשלום. יום אחד זה כל מה שנדרש.
אלא שבני ישראל התקשו להישאר עם הספק.
עד לאותו הרגע משה היה נוכח ומייצג את האלוהות. הוא היה שם בעשרת המכות, והוא היה שם בקריעת ים סוף. אל מול העם משה יצג את האלוהים, אליו פנו בשאלות ובטענות, ובו ראו את יצוג האלוהות. לכן כש”זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו” בני ישראל קורסים.
הדבר דומה לילד קטן מכוסה בדמעות, ומחפש את אביו. הוא מסכים לתת יד וללכת אחרי המבוגר הראשון הנמצא מולו. באותה תחושת חוסר אונים נמצא עם ישראל למרגלות ההר, ומתקשה להשתהות עם הספק.
להישאר עם הרעיעות הזאת – עם לב שבור, עם בטן מקרקשת, עם תחושת חוסר-האונים והרצון להתנקם – זהו הנתיב להתעוררות אמיתית. דבקות בחוסר הוודאות, פיתוח המיומנות להירגע בעיצומו של הכאוס, עמידה איתנה בפני החרדה – זהו הנתיב הרוחני.
“כשהדברים מתפרקים”, פמה צ’ודרון.
היכולת לשהות באותו הספק, היכול לראות כשהכל מתפרק ועדיין להישאר עם הראיה הבהירה, היתה מאפשרת לבני ישראל להגדיר את פער בין האמונה במשה מול האמונה באלוהי משה. אלא שהם התקשו להישאר עם הספק, והזדרזו לפעול. לכן, לאחר מכן, משה נאלץ להרחיק את אהלו מחוץ למחנה.
ויהי רצון שלא נבוא לידי ניסיון ולא חלילה לידי ביזיון.