אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר “רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ”
אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר “אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם”
אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר “עַל מִשְׁכַּבְכֶם”
אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה שנאמר “וְדֹמּוּ סֶלָה”.
ברכות ה.
הגמרא בברכות מביאה ארבע דרכים שונות כדי להתמודד אם דחפים לא בריאים. ארבע גישות שונות שכל אחת אלימה מקודמה. לכן הגמרא מקפידה לציין בדיוק רב את הסדר הבריא בהם אדם צריך לנסות את השיטות השונות. ולצורך הדרמה, אתחיל דווקא מהסוף.
יזכור לו יום המיתה
אחת השיטות המוכרות ביותר כדי “לאפס את התודעה” היא לתת לה פרופורציות. ואם כבר פרופורציות, אז התזכורת שכולנו בני תמותה היא התובנה המטלטלת ביותר. ישנם גישות פילוסופיות ופסיכולוגיות רבות שסוברות שעיקר ההתמודדות של האדם בעולם היא הניסיון שלו לברוח מהמוות. ואין כל ספק שהתרבות המערבית והיהודית משקיעה משאבים רבים להדחיק את הנקודה הזו.
בדיוק מסיבה זו ישנה תרגולת הנמצאת בדתות רבות ובסוגים שונים של תרגולים רוחניים, של אימון לקראת יום המיתה. ספר המתים הטיבטי למשל נועד כולו כדי להכין את האדם לרגע המוות ועוד ועוד. גם ביהדות תרגולת זו מופיעה בפעמים רבות, ולא אחזור על ציטוטים מוכרים מפרקי אבות.
אלא שבדיוק בגלל שתרגולת זו כל כך יעילה ומטלטלטת, צריך לשמור אותה כמוצא אחרון. בניגוד לבודהיזם השואף להתנתק מהעולם, היהדות חוששת שתודעת מוות עלולה להביא ליאוש ופרישה מהעולם. ולכן צריך להשתמש בתרגולת זו במידה ובזהירות רבה. ומסיבה זו היא מובאת כמוצא אחרון להתמודדות עם דחפים.
יקרא קריאת שמע
רגע לפני שאדם מטלטל את עצמו וחושב על המוות, הגמרא מציעה לאדם לקרוא קריאת שמע. הכוונה כמובן לא ללחש סודי שאמור לנקות את התודעה מהדחפים, אלא להזכיר לעצמך שיש לאדם כיוון ומטרה.
פעמים רבות הדחפים נובעים בגלל שעמום, בילבול, יאוש או חוסר כיוון. כשאדם קורא קריאת שמע, הוא מזכיר לעצמו את היעד אליו שואף האדם והעולם כולו. בדרך זו הוא נזכר שיש סיבה, יש מטרה, יש יעוד, יש השגחה והכוונה לעולם, וגם לרגע זה.
כמובן שבהירות זו לא תמיד מספיקה, והיא דורשת תרגול, אבל השענות על יעוד ומטרה חיצונית יכולה לעורר את הכוחות באדם ולחזק אותו בהתמודדות מול אותו הדחף.
יעסוק בתורה
עיסוק בתורה אינו (רק) פתיחת ספר ושינון הלכות, אלא הכוונה לימוד של המציאות. עיסוק בתורה הוא היכולת להביט במציאות דרך השכל החושב ולראות שיש בעולם דברים בריאים ודברים ומזיקים. העיסוק בתורה, כמו שמסביר המהר”ל, הוא לימוד של הדרך הישירה בה מתנהל העולם כולו.
אולי הרעיון שאדם יכול פשוט להיזכר שאותו הדחף אינו בריא, ובכך להימנע ממנו, נשמע מעט אוטופי. אבל זו תרגולת באנחנו עושים בלכ רגע נתון בו אנחנו מביטים בקטלוג, חושקים וממשיכים. בכול רגע בו נהג עוקף אותנו בכביש ואנחנו רוצים “להראות לו”, אבל נזכרים שזה לא שווה את זה.
שכל בריא אמור להיות מסוגל להביט במציאות ולמיין את הדחפים השונים, להבדיל בין הבריאים לבין המזיקים, ולנהל את התשוקות של האדם. התיאור הפשוט מהמדהים ביותר לתהליך זה מופיע בצורה בה הבודהה מתאר את דרכו להארה. הוא התישב תחת העץ והתבונן במחשבות החולפות. אם המחשבה היתה מזיקה, הוא השתחרר ממנה. אם היא היתה מועילה, הוא אחז בה. בתיאור שלו הדבר נשמע פשוט, אבל כמובן שמדובר בתהליך לא פשוט שדורש תרגול והפנמה.
ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע
הגישה הראשונה והבריאה ביותר אותה מביאה הגמרא, היא הגישה הפשוטה ביותר להבנה, והקשה ביותר לתרגול: “ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”. לא כתוב יעמת או יחזק, אלא ירגיז. כלומר מול דחף לא בריא, יזכיר לעצמו שישנם דחפים נוספים. מול תשוקה אחת, הוא יזכר שישנם עוד שלל תשוקות שונות. הוא לא צריך לעשות דבר. ובעצם זו המטרה, לא לעשות דבר. פשוט להביט בתודעה ולראות כיצד אותה מחשבה או דחף שלילי אינו אלא מחשבה.
האחזות בדחף השלילי, ואפילו מאבק מוצלח מולו, עלול להשאיר את האדם במקום בו הוא עלול להרגיש זהות בינו לבין אותו המחשבה. “אם אני בעל דחפים שליליים, סימן שיש בי מימד שלילי”. הדרך הבריאה ביותר היא להחזיר את אותו הדחף לפרופורציות הנכונות, ולהיזכר שהוא אינו אלא עוד מחשבה, דומה לאלפי מחשבות שונות החולפות בתודעה מידי רגע.
אם הוא פשוט יביט בטבעה של התודעה, כיצד הדחפים עולים וחולפים, כיצד פעם ישנם דחפים חיוביים ופעם שליליים, הוא יבין גם שאין בו כל צורך להמודד עם הדחף. הוא לא צריך להאבק או לנסות להדוף אותה. פשוט להביט כיצד היא באה, וכיצד היא חולפת מעצמה ומפנה את מקומה למחשבה הבאה.