לפני זמן מה התגלגל לידי עותק של הספר על הרב פרומן, רב הפורים. והיתה שם פיסקה ששמרתי. פסקה שמצד אחד הרגשתי הזדהות עמוקה עם הכתוב, ומצד שני יש שם דברים שלא ניתן להגיד:
מה היה ניסיון העקדה לפי הרב’ה מאיז’ביצה? שהציווי האלוהי על עקידת יצחק היה ב”אספקלריה שאינה מאירה” – דיבור לא ברור, לא חד משמעי. זו הייתה מסירות הנפש של אברהם – שלמרות שאני לא ממש יודע, לא ממש בטוח, הני הולך על זה. אברהם לא היה יהודי לגמרי דתי – שיודע מה שאלוהים רוצה. ומקיים את ציוויו. אלא כמו בעולם החילוני – שאין מערכת חוקים מוחלטת, שאין ביטחון של מאה אחוז, ואז זה הניסיון הגדול. זו גדולתו של אברהם.
מתוך “חסידים היו צוחקים מזה”, הספר על הרב פרומן.
אותה תחושת אי הוודאות מלווה כל אדם מאמין, ובמיוחד את אילו המפלסים דרך לעצמם. מצד אחד הידיעה שהליכה בדרכים סלולות ובטוחות אינה אלא עבודה זרה לאדם, ומצד שני ניסיון לסלול דרך אינו אלא משחק באש שהפיל חללים רבים לאורך הדורות. אלא השבת קראתי במסכת מגילה את הדבר הבא:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית – אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה שכינה; אמרה: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי
מגילה טו:
כדי להבין את עוצמתו של הרגע, צריך להיזכר בסיטואציה: אסתר עומדת לעבור על איסור שבגללו תאבד את הקשר עם מרדכי, היא עומדת לעבור על איסור שבגלל היא תאבד את חלקה בעולם הבא וישנה סבירות גבוהה שגם תאבד את העולם הזה. אסתר מוכנה לעשות את הצעד האובדני הזה מתוך ניסיון להקריב את עצמה למען עם ישראל. את התחושה שלה באותם רגעים היא ניסחה שלושה ימים לפני כן “כאשר אבדתי אבדתי”.
באותם רגעים בהם אתה מקריב הכל כדי לעשות את רצון האל בעולם, הדבר היחידי אליו אתה לא מצפה הוא לקבל מהאלוהים כתף קרה. הדבר הקשה ביותר הוא התחושה שכבר בדרכה לעבר אחשוורוש, מסתלקת ממנה שכינה. קשה לי לדמיין הסתיגות בוטה יותר מזו שחשה אסתר ממה שהיא עומדת לעשות. קשה שלא לדמיין את אותו הרגע ולא לשמוע את קולו של רבי זכריה בן אבקולס קורא בקול “אמרתי לך”.
אלא שמרדכי כבר הציג את האפשרות בה אסתר היתה נשארת בגדרים המוכרים והמותרים: “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו”.
בפסקה קצרה: המשך של אותו העיקרון שמעתי מהראב”ש שהסביר שאותו היסוד עומד מאחרי הסיבה שמדרכי לא זע רק בפעם השניה בה לא השתחווה להמן. אז, למרות שכולם באו בטענות כלפי מרדכי שהוא זה שגרם לגזרה, הוא דווקה הבין שהחשש שלו היה הגורם, ולכן המשיך בדרכו הבודדה ביתר ביטחון וללא חשש.
בדיוק כמו שמובא בשם הרב’ה מאיז’ביצה, מבחנה של אסתר היה בנכונות ללכת לקראת עם ישראל דווקה לאור האי ידיעה אם מעשיה נכון בעיני האל, ובלי לדעת האם הוא כלל יצליח. כמו אברהם אבינו שהלך לעבר העקידה מתוך ידיעה שבמעשה זה הוא מאבד הכל, כך גם אסתר.
עד כמה האדם צריך ללכת עם הקריאה הפנימית, עד כמה מותר לו והוא מחוייב לאתגר את הגדרים המקובלים? זו שאלה שמסוכן לשאול. ולכן זו שאלה שנשארת בגדר נחלתו של חג הפורים, היום היחידי בשנה, והפעם היחידה, בו האדם מחוייב “לאבד שליטה”, להניח לשכל המגדיר לכוון את דרכו. להרפות מהידיעה השכלית שארור המן וברוך מרדכי, ופשוט להיות בשמחה.