ביקשתי מכמה חברים לנסות בכמה מילים להגדיר איזה סוג של אדם שאני…
איש לא אמר, “מהסוג הסובל מדיכאון”, אף אחד לא אמר, “מהסוג לנסות התאבדות”.ובכל זאת, בשעות הבוקר המוקדמות של 13 במרץ, קמתי מהמיטה, עזבתי את משפחתי ישנה, נסעתי לגשר סמוך – וקפצתי.
חיפוש קצר באינטרנט הציע שאני סובלת מדיכאון.
דיכאון? אני? כמה מביך.
על מה הייתי צריכה להיות מדוכאת? חשבתי להתוודות מול חברים. אבל היו להם בעיות אמיתיות: ילד חולה במחלה קשה, חבר גוסס, בעיות כלכליות.. ואני אייבב להם שאני מרגישה קצת מדוכאת? “באמת? קח את עצמך בידיים”.
גם כיום, חברים קרובים מתייחסים לפרק זה בחיי כ’תאונה שלי ‘.
“תקראו לילד בשמו” אני אומרת להם, “אחרת, כולנו אשמים בניפוח הסטיגמה”.
בכל בוקר, הייתי מתעוררת באחת בלילה. הייתי שוכבת שעות ומספרת לעצמי כמה אני פתטית, איזה פחדנית אני בגלל שאני עדיין כאן, נטל על המשפחה; כשהגיע הבוקר הייתי נגעלת מעצמי, מכיוון שאני עדיין קיימת. זה היה צריך להפסיק.
כמובן שידעתי שהמשפחה תתבאס, אבל דרך העדשה הדיכאונית הזו האמנתי שיהיה להם יותר טוב בלעדי. בעלי הוא אבא מדהים, הוא היה עושה עבודה מצוינת בגידול הילדים. לנו חופשה מתוכננת בהמשך, כך שהיה להם זמן לקבור אותי, להתאבל, לצאת לחופשה כדי להתגבר על זה ולחזור להתחיל חיים טובים יותר בלעדיי. אין ספק שזו ההוכחה שהדיכאון עושה דברים נוראיים בראש.
אם מישהו שאתה מכיר מראה סימני דיכאון, שאל אותו איך הוא מרגיש, תן לו אישור לדבר על זה, תזכיר לו שיש מקומות ללכת אלהם כדי לקבל עזרה … אל תקבור את זה במחשבה שזה לא יכול לקרות – כי זה יכול.
מה שבלט היו ההודעות הרבות, מלאות החמלה והתמיכה, של אנשים שסיפרו לי על המאבקים שלהם עם בריאות הנפש. אלה אנשים שחשבתי שאני מכירה, שמתברר שאנחנו חולקים צדדים שמעולם לא ידעתי שקיימים. לא היה לי מושג מה היקף הבעיה הזו בחברה שלנו.
ציטוטים מתוך שיחה של גיל הייז: דיכאון, התאבדות וכוח התקווה
אני מודעת לכך שהסיפור שלי יכול היה לקבל סוף שונה. המשפחה שלי היתה עלולה לעבור את מה שבממוצע, חוות שבע עשרה משפחות ביום בבריטניה.