לאחרונה חזרתי אחרי גלגולים ארוכים לחשוב על מידנפולנס ביהדות, מודעות ותפקידה. ובאותו הומור לא ברור של ההכוונה העליונה, גם הפנו אותי לקדושת האוכל כמודעות באכילה, וגם הדף היומי הפגיש אותי עם מודעות בבית הכיסא:
הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות… ורבנן אמרי יסיח דעתו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני אמר ליה יסיח דעתו מדברים אחרים
מסכת שבת פב ע”א
כלומר הגמרא, אחרי שהסבירה שלא בריא להתאפק שואלת מה יכול לעשות מי שסובל מעצירות. אחד האפשרויות שהעלו הוא להסיח את הדעת. ומבהירים שהכוונה לא מהסיח את הדעת מהצורך, אלא בדיוק להפך, להסיח את הדעת מכל דבר אחר, ולהיות במודעות מלאה לכך שהוא צריך לשירותים.
האם השיטה הזו עוזרת, מקווה שלא יהיה לי הצורך לבדוק. אבל נהנתי לפגוש את המודעות העברית הקדומה באה לידי ביטוי בפרקטיקות מעשיות גם בתרגולת בית הכיסא.