הבהרה, הפוסט הזה לא נכתב ממבט יהיר של בעל הישג, אלא מנקודת המבט של אדם חווה ומתפעל. ידוע לי שאותה הארה עליה אני כותב הינה מצב טבעי ותמידי של אנשים רבים סביבי. אלא כאדם שמעולם לא חווה בהירות, התובנה הביאה איתה התרגשות רבה.
זכיתי לחוות הארה. ולא, זה לא פתיח יהיר שממנו אני מתכוון להתחיל להרצות, אלא פתיח כואב שממנו מתחילה העבודה. ספרי החסידות מדברים על זה הרבה, על רגעי החסד בהם האדם נחשף לרבדים אליהם הוא עדיין לא שייך, חשיפה קצרה שנועדה רק כדי לתת טעימה, רק כדי שהאדם ידע לאן עליו לשאוף. טעימה קטנה שמסמנת יעד שעליו להשיג בזכות ולא בחסד.
חווית ההארה שלי לא כללה ארוע קוסמי אדיר. אלא שקט בהיר בו העולם מנגן בהרמוניה. לא מדובר בארוע מיסטי, אלא בכך שלראשונה הלהג הפנימי נעצר, ויכולתי לשמוע את המציאות סביב באופן צלול, לראות את הקשר בין הדברים. לשמוע את הדינמיקה של השיחה, ואת הפיתולים של התודעה. מדובר בחוויה קצרה ששינתי אותי לחלוטין.
השאיפה להגיע לאותה נקודה היתה מסע ארוך ומושכל. כבר שנים שאני מנסה להבין את מקור הסבל, נעזר בדימויים חיצוניים ובמשלים מגושמים, מדלג לתאולוגיה לפסיכולוגיה, מנסה דרכי הבעה או השתקה. היו תקופות בהם הרגשתי שאני עובר שינוי, אבל זה תמיד היה שינוי כמותי ולא מהותי. לאורך המסע הדברים התחדדו, והיעד נעשה ברור. מי שינבור בבלוג יראה שהמסע עבר דרך כתות, מינימליזם, בודהיזם, יהדות, חסידות ועוד דברים שלא יעלו על הכתב. אלא שכל זה לא עזר, ובסופו של יום, בכל פעם הבנתי שנותרתי כמעט באותה הנקודה.
בין אם ניתן את הקרדיט לקרישנמורטי שטען שמדובר בנקודה שלא ניתן להגיע אליה לבד, או אם נאמין לתיאולוגים שטוענים שההארה הינה מאורע של חסד עליון. תהליך ההארה שלה היה חוויה מנותקת מתהליך החיפוש, חויה שפרמה בבת אחת את כל המשנות הסדורות שהתיימרו להוביל אליה, ניפצה את כל הדתות והראתה שאכן האמת הינה ארץ ללא שבילים.
מכיוון שאסור לאדם לסמוך על התודעה, בחנתי את המציאות החדשה שנחשפה בפני, ונדהמתי לגלות עולם שונה לחלוטין. עולם בו אני שומע כשאנשים מדברים. אני מבין את הדברים שלא נאמרים. אני חווה את המחול הטבעי של המציאות. אני סופג מידע גם כשאני אמור להיות הנחקר. גיליתי עולם בו אני לא הנושא, אלא רק עוד נימה שמביטה בתדהמה בעושר ובצימאון האדיר שמתחולל בחוץ. ובעקבות זאת המציאות האובייקטיבית השתנתה: פתאום הצד השני בעימותים יצא מכליו כדי לעזור, וכלבים חושפי שיניים באו אלי לקבל ליטוף ואהבה (הראשון באופן מוחשי והשני כמטאפורה).
מתוך אותה בהירות חיפשתי את מקומי בעולם, ואת התשוקה ליצור שמלווה אותי שנים. בחנתי את שלל חומרי הגלם בהם התעסקתי במשר השנים. אז גם הבנתי שהיצירה המפוארת והעשירה ביותר שאני מכיר היא התודעה האנושית. ולוואי שאזכה להמשיך לשמוע את אנספור היצירות הבלעדייות שכל תודעה מנגנת. הלוואי שאזכה לגעת בבני אדם ולתמוך בהם ולו במעט. הלוואי שחומר הגלם בו אצור יהיה הקשבה.
אלא שכידוע, רגע אחרי ההארה חוזרים הדפוסים. נותרתי עם הבהירות שעלי ללמוד מחדש מה זו הקשבה.
כהרגלי, אני משתלד לשבת מידי בוקר בישיבה שקטה, אלא שהפעם אני לא לכוד במעגלים, אלא כפרפר, זוכה לרגעים לגעת באותה נקודה פנימית מפוארת ושקטה. אני מנהל שיחה עם אנשים, אבל יותר ויותר זוכה לפגוש את העומד מולי במקום לראות בו בבואה. ראיתי מה משמעות המילה להיות מואר, והבנתי מה נדרש ועד כמה אני רחוק משם. זכיתי לראות עד כמה חייו של המואר טבעיים, בהירים ועשירים. לכמה כאב הוא נחשף ולאילו תהומות עליו לצלול. אבל שם נמצא האדם, ורק משם ניתן להושיט יד לתמיכה. בעיקר למדתי כמה עבודה נדרשת כדי להתמיד באותה הנקודה בהירה.
בקיצור, זכיתי לרגע של הארה. לראשונה בחיי, אחרי עשרות שנות סבל ופוגענות לסביבה לעצמי, טעמתי מעט הקשבה בהירה.