תקציר: בפרשת ואתחנן משה חושף רגע דרמטי בו ניתן בידו להחליט האם הוא יגשים את משימת חייו, או יניח אותה בידי אחר ויפרוש רגע לפני ההגשמה. באותו האופן אנחנו נקראים מידי רגע לברר האם אנחנו שקועים בהגשמה עצמית, קטנה ואנוכית, או קשובים להוויה.
אנחנו מכירים את משה, האיש שבגיל שמונים קיבל נבואה שיוציא את עם ישראל מעבדות כדי שיכנסו לארץ ישראל. משה עוזב הכל, ותוך תקופה קצרה מרסק את האימפריה בת האלף שנים, מוציא עם, קורע בהינף יד את הים, עולה לשמים ומוריד בידיו את דבר האל. גם בשיגרה של ארבעים שנה משה מוביל את העם במדבר. כל זה מתוך מטרה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. והנה, כשעוד שניה הוא מסיים את יעודו, עוד רגע כף רגלו יכולה לדרוך בארץ ישראל, ה׳ הזכיר לו…
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־עַמֶּיךָ גַּם־אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ׃
במדבר כז, יב
בפרשת ואתחנן משה מספר לעם ישראל את הדרמה שהתחוללה באותו הרגע:
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן… וַיִּתְעַבֵּר ה׳ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה׃
הרצון של משה להיכנס לארץ ברור עוד לפני שמאירים את כל הרבדים הפנימיים. משה הוציא את עם ישראל כדי להכניסם לארץ. משה לימד אותם תורה כדי שיכנסו לארץ. משה חילק את הנחלות, הקדיש ערי מקלט ועוד. כל מה שמשה עשה נועד רק כדי להגיע לרגע הזה של כניסה לארץ ישראל. ובעצם בולמים אותו רגע לפני שהוא משלים את המשימה לה הקדיש את חיו.
וכאן מציגים חז״ל את הדרמה האדירה שהתחוללה באותו הרגע, כאשר ה׳ בעצם משאיר בידי משה את הבחירה:
אמרו במדרש, דמשה התפלל תקט”ו תפילות כמנין ואתחנ”ן, ואילו היה מתפלל עוד תפלה אחת היה נענה. רק שאמר לו השם יתברך ״רב לך אל תוסף״ וכו’.
ה׳ אמר למשה לעצור את התחנונים, כלומר רמז לו שאם הוא ימשיך עוד קצת, הוא אכן יכנס לארץ, אבל זה יהיה בניגוד לרצון האלוהי. אבל כאן יש פסוק מוזר, שלכאורה נראה כהתעללות: אתה לא יכול להיכנס, אבל בא תראה את כל מה שלזכה לקבל:
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה
בקריאה שונה של הפסוק, ה״כי לא״ הוא לא חזרה על הידוע, שמשה לא יכנס. אלא קריאה למשה להביט בעצמו ולהבין שלא שייך שהוא יכנס לארץ. אלוהים פונה למשה ושואל אותו ״איכ?״, האם אתה זוכר את הנבואה הראשונה אותה קיבלת לפני ארבעים שנה, או שכל כך התחברת למשימה עד ששכחת שהיה לך תפקיד מוגדר? כי הנבואה בסנה היתה מדוייקת:
וַיֹּאמֶר ה׳ רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה… וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
שמות ג
ה׳ מזכיר למשה שהשליחות שלו היתה מדוייקת: להוציא את ישראל ממצריים כדי שעם ישראל יכנסו לארץ. התפקיד של משה הוגדר בברור, כמי שאמור להוציא ממצריים, ובזה הסתיים תפקידו.
אם משה היה מתעקש להכניס את עם ישראל לארצו, הוא היה מגלא שהוא לא באמת עבד למציאות, אלא מנסה לכפות על המציאות את רצונו הפרטי. משה מתבקש לעצור רגע לפני ההגשמה, כדי לראות ובעיקר להראות שלא זו המטרה. המטרה לא שמשה יגשים את הפסגות הקדושה הגבוהות ביותר, אלא שהפסגות יוגשמו. אם משה זה שיכניס את העם לארץ, הרי שכל העמל שאותו עשה בחייו הוא לא יותר מאשר סיפור ההצלחה הפרטי של משה. אבל אם משה יעביר את ההצלחה לשהו אחר רגע לפני ההגשמה, הוא יראה שהמטרה לא היתה מטרה פרטית, לא משה הסיפור, אלא הגילוי האלוהי בעולם.
לכן רגע לפני הכניסה ה׳ מזכיר לו ״וראה בעיניך״. תביט בעצמך האם מדובר ברצון להגשמה עצמית, או במילוי חלקו בשאיפה של הוויה לגלות את האור האלוהי במציאות. ה׳ שואל את משה ״איכ?״, או בלשונו של משה ״וראה בעיניך כי-לא״. הסיפור האלוהי בהוויה דורש ממשה את האתגר הגדול ביותר, ולהרפות מעצמו, מכל השאיפות והרצונות, במקום זה להביט בקשיבות לרצון ההוויה בכל רגע מחדש. ומשה אכן חודל ונקבר במקום לא נודע, ״עבד ה׳״ במלא מובן המילה.
הדרכה מעשית: בעידן ההגשמה העצמית צריך לשבת לבירור נוקב האם אני הולך שולל ומנסה לכפות על המציאות את ההזיות הפרטיות שלי, או שאני קשוב לאתגרים אותם ההוויה גלגלה כרגע לרגלי. להקדיש מחשבה מידי יום למשימות שיש לעשות, ולסיבות שמניעות אותי לעשות אותם. לנסות להיות קשוב בכל רגע כדי לשים לב איזה אור אלוהי מתגלה ברגע זה, וכיצד אני ממלא את תפקידי לשקף את האור בצורה הכי טובה.