כוחו של בלעם לצייר מציאות במילים, ואיך אפשר לנצל זאת לצרכינו. על הדרך על היכולת של עם ישראל להפנים לקחים. ועל סוגי קוסמים שונים: נביא, רואה, מנחש, מעונן לוחש וחובר חברים.
פורסם הטיוטה, כי אלמלא כן לא היה רואה אור לעולם.
כוחו של בלעם בפיו, לכן הוא נביא. הוא משתמש בניב כדי לשנות מציאות. כוחו כה גדול עד שהוא מרגיש בטוח לבקש מלא ביתו כסף וזהב תמורת שירותו. כוחו, הכוח לברך לא מגיע מכוח מיסטי, אלא מהיכולת לתאר מציאות. כוחו מעצם היכולת לתאר מציאות, ולגרום להבלטת וחיזוק/החלשת פן במציאות.
אלא שהאתגר במקרה של בלעם הוא לדעת מה המציאות. באיזו ראיה להביט במציאות. האם או מברך או מארר. המבט שלו משוחד בתשוקה למלא את רצון בלק ולקלל, ומכיוון שבחר נקודת מבט, כבר הקטין את היכולת שלו לראות. כל המציאות זועקת לו שהוא התעוור. הדיאלוג עם האתון יכול לגמרי להיות דיאלוג פנימי, בו הוא שואל את עצמו למה האתון מתנהגת בצורה משונה. אפילו אותה חרב בה רצה להרוג את האתון, הופיע לפניו לפני כן בלי שהבחין בה.
מודע לאותו עיוורון, הוא עדכן את בלק שאין בפניו ברירה אלא לחזור על מילים אקראיות, מילים שהוא לא מבין ולא בוחר. לכן כל הנבואות הראשונות שלו היו ״אולי יקרא״.
בנבואה האחרונה, הוא לא פונה לעבר המנחשים. הוא לא מנסה לנחש את המציאות בתקווה לראות אילו מילים מכשפות את הקהל. הוא בוחר להביט למדבר, רש״י והתרגום מצביעים על זה שהמדבר הוא מקום חטא העגל. בלעם בוחר לחפש את התגלגלות החטא בעם ישראל, וראיה בהירה מציגה בפניו עם שהפנים את הלקחים מהטעות. עם זה שהיה ״פרוע״ בעקבות החטא, יושב כיום מסודר ״מה טובו אוהלך…״. ועם שיודע להתרומם מטעויות, הוא עם ״כנחלים נטיו… כארזים עלי-מים״.
בלעם הנביא, בעל הניב, אינו ה״רואה״ אלא הקוסם, זה שיודע להקסים בפיו, גם אם בשביל זה הוא צריך לפנות אל הנחשים, נחש את דרכו. לשבחו יש להגיד שהוא לא מהלוחשים שמוכרים לכל אחד אמת שונה, ומפלגים כדי להשיג את מטרתם, מחוברי החברים. הוא גם לא מהמעוננים, אילו שמחפשים את העונה הנכונה, אילו שנקראים בימיני אופרטוניסטים. המילה החסירה שעדין לא הובהרה לי לחלוטין היא המכשפים.
כוחו של בלעם הנביא, בעל הניב, הוא לגרום לאנשים לראות פן מסויים במציאות. לבחור מילים שייצרו מציאות חדשה באמצעות הארה של פנים מסויימים. השאלה היחידה הילו פנים אנו רואים במציאות.