סיימתי קריאה של הספרו השני של איתי אהרון זיו ״עזרה בדרך״ אסופת מאמרים לעזרה ראשונה נפשית, המיועד לתמוך במי שחווה משבר נפשי ובאנשים סביבו שרוצים לדעת כיצד לעזור. להלן קטעים ששמרתי וכמה הרהורים.
מענה אנושי לבעיה אנושית – מפרויד לבית סוטריה. יאיר צבעוני
השיגעון כתופעה אנושית שנובעת מהיחודיות האנושית בשימוש בשפה מילולית. הפער בין הנורמאלי לשיגעון מתקיים במישור החריגה מהסדר האנושי. לכן הריפוי יגיע במישור של שילוב מחדש בסדר אנושי, בקהילה תומכת, בבתים מאזנים.
השיגעון הוא היציאה המלאה מהסדר החברתי. הוא מצב שבו המתח בין המקובל להנכון לבין ביטוי עצמי וחופש פנימי קורס לצד אחד – לזה של החופש המוחלט.
ואני נוטה לחוש שהמישור הוא לא בנרמול, לכן פעמים שהחברה משוגעת. אלא הִגְיוּן. בהבנה.
מצפן פנימי בסערה: קולות של ניסיון. רננה שטנגר אלרן
יש לנו אחריות אישית לנוות בתוך סערות ליבנו, ומצב משבר הוא מצב בו אנו נזרקים החוצה מתוך השגרה המוכרת אל תוך מערבולת חזקה היוצרת פאניקה וגורמת לפנות לאמצעים קיצוניים. המלכוד הוא שאי אפשר לעבור תהליך התמודדות בלי להיות חלק פעיל, ובמצבי משבר, כאשר נמצאים במקומות חשוכים, הידע הזה עשוי להפוך ללא זמין. להשכיח מאיתנו את התרופות האישיות. ותפקיד המטפל הוא לא לרפואת, אלא לסייע למטופל לראות. (או בלשוני שלי להגיין :-))
המטופלת היא זו שמחזיקה בידה את המפה, והמטפלת אוחזת בפנס על מנת להאיר את הדרך.
מצוקות נפשיות מערערות את תחושת העצמיות שלנו… הערעור הזה יוצר מלכוד לא פשוט – אנחנו זקוקים לעצמנו ולכוחות שלנו כדי להתמודד עם המשבר, אבל העצמיות והכוחות שלנו בם בדיוק האלו שמרגישים לא זמינים לנו ברגע זה
הרהורים על הטיפול התרופתי בפסיכיאטריה. פרופ׳ פסח ליכטנברג
בשימוש מושכל והבנה נכונה, התרופות יכולות לעיתים להיות חלק מתוכנית טיפול – לא החלק המרכזי, ובדרך כלל גם לא קו ראשון. ובכל זאת חלק חשוב, ונקווה שגם זמני.
משבר תודעתי כמנוף לצמיחה. איתי אהרון זיו
הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בנוכחותו של אדם הנימצא במשבר, הוא פשוט להיות איתו שם. בעת משבר המציאות הפנימית מועצמת בצורה חרפה. היכולת לשהות עם רגשות עזים, עם תחושות לא נעימות ועם מחשבות לא רגילות, היא היכולת שהכי חסרה שהרבה מהמקרים. חוסר היכולת לשהות מחוללת תגובת שרשרת רב מימדית. האפשרות הטובה ביותר היא להאט מבפנים. האדם שחווה את המשבר צריך להרגיש שהוא מוגן. שאין אף אחד שרוצה להזיק לו ושהצרכים שלו נלקחים בחשבון.
האדם המודרני חווה את עצמו כישות נפרשת…. אנחנו רואים שיש לכך מחיר אישי כבד… הסדר החברתי המודרני התארגן סביב הבדידות… רמות הניכור שאליהן הגיע החברה, במרחב הציבורי או במקומות העבודה, הן גבוהות כל כך שגם אדם שלכאורה מוקף אנשים, יכול לחוות אותן לגמרי לבד. במקביל, לאחר תום עידן האמונה… נותר האדם ללא תחושות משמעות ועסוק בתנועה מעגלית בין צריכה בלתי פוסקת לבין עבודה חסרת טעם בקצב שבוהה.
הדיכאון ככוח מרפה. סימונה מצליח חנוך
הייתי בתוך מה שסילביה פלאת׳ מכנה ״פעמון הזכוכית״ – קרום שקוף לחצץ ביני לבין העולם
על אף מתיחסים לדיכאון המחלה, הדיכאון בעצם הינו קול שבא לבטא אמירה. היכולת לשהות בדיכאון, לאפשר לו לבטא ולהבין את מה שהוא בא לומר, הוא זה שמוביל לרגע הלידה המחודשת, התחיה.
התמודדות מיטיבה עם חרדה. זיו טל
״כאשר ניגשים לחרדה מתוך רצון ומטרה להכחיד אותה, למחוץ אותה ולהעלים אותה מהחיים – החרדה רק מתגברת. לעומת זאת, אם עוצרים ומשנים כיוון: במקום לנסות להימנע ממנה – לקבל אותה לרגע ולנסות לחקור אותה, או אז נכנסים למצב תודעתי המאפר התמודדות מיטיבה עם החרדה״.
כאשר אני לומד לשבת בשקט, להכיר את התופעות הגופניות הקשורות בחרדה ולתת להן מקום, אני פותח לעצמי דלת להתמודדות אחרת, שמאפשרת לחרדה לנכוח ולי לעבור תהליכים שבסופו של דבר גורמים להפחתתה.
״אין לי כוח לחיים האלה״, עזרה ראשונה נפשית במצבי סיכון לאובדנות – מדריך מעשי. שירי דניאלס
אחרי שהציין את המובן מאליו, שהמאמר חשוב. אסתייג מהערה צדדית: ד״ר שירי מציינת שחשוב להמנע משימוש במונחים כמו ׳ברח להתאבד׳ או ׳הצליח להתאבד׳. בעוד שאני מסכים שראוי לא לנסח התאבדות כהצלחה, לדעתי המונח ׳בחר להתאבד׳ הוא מדויק וראוי. לא רק כי בשיח הפוסטמודרני התומך בהמתת חסד, לפעמים רואים בהבנה את הבחירה של האדם לסיים את חייו. אלא בעיקר כדי להבהיר שתמיד יש לאדם אפשרות בחירה. בנוסף, אין דבר יותר מקטין מאשר להגיד לאדם השוקל לעשות מעשה, גם אם הוא שגוי, שהוא לא בשליטה. ובעצם לומר לו שחשיבה על התאבדות היא אובדן שיקול דעת והשלב הבא הוא לגיטימציה לשלילת חופש בחירה, ואולי אשפוז כפוי.
אמנם האדם בחר להתאבד, אבל כואב שהוא לא היה מסוגל לראות שיש אפשרויות אחרות להתמודד עם הסבל. כי הן קיימות ומתוך המצוקה שלו, כנראה שהוא התקשה לראות אותן.
״פתוח סגור פתוח. זה כל האדם״: על מצבי הסתגרות ובידוד חברתי וההתמודדות איתם. אור הרבן
הנטיה לשמור על הפרטיות, ׳לתת ספייס׳ ולהאמין שההתנהגות תחלו, מעצמה, מגיעה לרוב מרצון טוב, כבוד והערכה, אך לעיתים היא מזיקה.
התנהגות שנראית כבחירה אישית ולכאורה ,׳לא מזיקה לאיש׳, מתגלה כקרקע פורייה להעמקה של סבל, פתולוגיה ומצוקה, ומשפיעה בהדרגה גם על הסביבה הקרובה והרחוקה של האדם המסתגר.
לפתוח את תיבת פנדורה: שיקומו של האדם כמסע של חזרה לחיים ויצירת משמעות: עמרי אברמוביץ׳
לצד הרצון לעזור׳ לחבק ולהכיל את האדם במצוקה, גבולות בריאים חשובים אף הם. מעבר לכך שהם עוזרים לבני המשפחה לשמור על עצמם, הם גם עוזרים לאותו אדם לחזור למציאות דרך הגבולות שהוא פוגש. לפעמים משפחות מגיעות להדרכה כי הן זקוקות להכוונה כיצד לייצר גבולות בלי להרגיש שהן פוגעות באדם היקר להן… במקרים אלו קשה להבין כי גבול יציב מצריך את האדם להתארגן מולו מחדש ולמעשה מחזיר אותו למציאות. אולי בעל כורחו. באופן כמעט פרדוקסלי, בריחה מהמציאות כרוכה בסבל רב ואילו התמודדות אמיתית איתה היא השער ליציאה מהמשבר.
עדכון, יומיים אחרי שסיימתי את הקריאה, צץ ספרו הראשון ״יוצאים לאור״. ספר שהיה ברשותי, נעלם, ועותק אחר שלו הופיע כדרך פלא בתזמון מושלם.