השיח על כתות בדרך כלל הוא די איזוטרי, ועוסק בעיקר בשני נושאים: תחושת הפליאה מהכוח הבלתי נתפס של ראש הכת. כוח שנדמה כמו כישוף אפל שמוביל אנשים להתנהגות שאף אדם נורמטיבי היה מעלה בדעתו. והנושא השני הוא הנאה מציצנת-גרפית מגילוי מציאות חלופית העולה על כך דמיון. המטרה שלי היא להבין את התודעה, ומה גורם לאדם להסיר אחריות. ובאופן ספציפי, מה אותה כת באה להציע לאדם, ועד כמה כולנו עלולים למצוא את עצמנו נשאבים לעולם שכזה.
בדוגמה זו נראה נפגוש בעיקר מצוקה של אימהות צעירות ללא מסגרת תומכת, שפגשו דמות אם סמכותית ומוסרית שהציעה לקחת על עצמה את מלא האחריות עליהן ועל הילדים. אבל עם הויתור על האחריות, מגיע גם אובדן החירות. ופעמים, כמו במקרה מחריד זה, עד כדי שיעבוד לטירוף אלים ונכונות לשתף פעולה באופן פסיבי ואקטיבי באלימות ומלאת אכזריות כלפי פעוטות וילדים.
מאוד קל להבין את הקשיים של אם חד הורית, שמוצאת את עצמה במצב פיננסי קשה, ללא תמיכה של המשפחה. לכן די מובן למה נשים צעירות רבות שמחו לגלות את ״בית התפילה לכל״ ״House of Prayer״ שניהלה אנה יאנג. המקום היה נקי ומסודר, והסתובבו בו שלל ילדים מחונכים לצד הוריהם, בעיקר אימהות צעירות. כולם לבושים בצניעות ושומרים באדיקות על אורח חיים נוצרי. בדיוק המסגרת שכל אם צעירה ואבודה שמוצאת את עצמה מתמודדת עם מציאות מעל לכוחותיה מייחלת לו: מקום תומך ועוטף, שמסיר מהאם את האחריות לצרכים פיזיים, ובעיקר נותן מענה לצורך לחנך ילד כשהאם בעצמה בודדה, מבולבלת וחסרת ניסיון וביטחון.
את בית התפילה לכל הקימה אנה יאנג בשנת 1983 בפלורידה בעקבות תהליך התקרבות לדת שעברה מאז שביתה החורגת נעלמה בזמן בילוי משפחתי. ההנחה היתה שהילדה טבעה באגם. מספר שנים לאחר מכן, כשנולדה ביתה הקטנה ג׳וי, אנה הגשימה את חלום להקים “מקלט בטוח לאנשים שביצעו עוולות” ופנתה לבתי חולים ולמקומות אחרים והציע לאנשים להצטרף ל״בית התפילה לכל״. קהילה נוצרית עוטפת ותומכת בה קיימו פן של נצרות לפי פרשנות יחודית של אנה שהתבססה על קריאה מילולית של הברית החדשה והתנ״ך. הקהילה שמרה על כללי צניעות מחמירים ותזונה לפי הכתוב בתורה, כעין גרסה של כשרות. ההכנסות הועברו לקופה משותפת, וכולם זכו למקום מגורים נקי ומסודר וחינוך נוצרי טוב וקפדני.
וכך באמת היה הבית בהתחלה, מקום חם ואוהב שקיבל חולים, חולי נפש, מכורים, אסירים משוחררים והורים צעירים. אנה יאנג סיפקה להם מקום תומך ומשענת נפשית ורוחנית. ובמקביל דרשה מהם שיגרה של עבודה קשה, שלוש תפילות ביום ולימוד קבוע בכתבי הקודש. שמו של המקום הלך והתפרסם כך שהגיעו אליו גם נשים ממדינות רחוקות ברחבי ארה״ב שנתקו את כל הקשרים הקודמים שהיו להם ובאו להצטרף לקהילה ולדמות המקורבת לאלוהים: אנה.
אלא שכמובן אם הכל היה כל כך טוב, לא היתה לי סיבה לכתוב.
הקורבן הראשון לחוסר היכול של אנה לשלוט בעצמה היתה כנראה ביתה החורגת שנעלמה באגם. לפי עדות ממקור שני, ערב לפני ההעלמות, הילדה עשתה מעשה שהכעיס את אנה ולכן נכלאה בארון בביתה. במשך הלילה הבכי, היבבות והתחנונים נפסקו. ובבוקר כשהארון נפתח, הילדה נמצאה ללא רוח חיים. הטיול וההעלמות היו סיפור כיסוי שנועד להסתיר את מה שבאמת התרחש. לפי עדות זו, נראה שהרבה לפי הקמת בית התפילה לכל, אנה כבר ביססה שליטה מלאה על הילדים החורגים שהיו ברשותה, וגרמה להם לשקר לשוטרים ולתמוך בגרסה שאחותם יצאה איתם לטיול ונעלמה במהלכו.
רק כדי לקבל מושג, אפרט בקצרה מחק מהזוועות הסדיסטיות שהתרחשו במשך השנים בבית התפילה בניסיון לגרש את השדים ששכנו בילדים: אמהות ראו את הילדים ואת ילדיהם עוברים אלימות מילולית ופיזית קשה, כולל לפעוטות בני פחות משנה. אם נדרשה לנטוש את הבן שלה במדינה רחוקה, כך שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. וגם שותף ותיק לקהילה נדרש לסרס את עצמו כענישה על ניהול מערכת יחסים. הדברים הגיעו לידי מותם של שלושה ילדים.
קל להיות ביקורתיים כלפי ההורים ששתפו פעולה, אבל צריך לזכור שמדובר באנשים שוויתרו על הכל ולא היה להם דבר מעבר לאנה ובית התפלה. הם נתקו קשר עם בני משפחה והיו ללא יכולת פיננסית. הקהילה היחידה שהכירו ומעגל התמיכה היחידי שנותר להם היה במסגרת הקונפורמיסטיות שדבקה באנה כנציגה של אלוהים בעולם. קהילה שמעבר לתלות הפיזית והרוחנית המוחלטת, היו מבועתים מהכוח המוחלט שהיה בידיה. זאת לפני שלוקחים בחשבון את התרבות שעודדה חברים להלשין אחד על השני. עם כל זה, היו שברחו, אבל גם הם חששו לפנות משטרה והקפידו להסתתר במקום רחוקים בו הרגישו בטוחים מעבר להישג ידה של אנה.
במהלך השנים היו מספר מקרים שגרמו לרשויות לבדוק את המקום. בדרך כלל בעקבות מקרי פציעה קיצוניים בהם אנה נאלצה לקחת ילדים לבתי חולים. במקרים אלו הרופאים הבחינו בגופם המצולק של הילדים ועדכנו את רשויות החוק. למשל מקרה של ילדה בת שנתיים שסבלה מכשל לבבי. השילוב של ארוע רפואי שלא אמור להתרחש בילדים עם הצלקות הרשות גרמו לרופאים להבין שהילדה עוברת התעללות. בעקבות זה שוטרים נשלחו למקום, בצעו חיפוש ובעיקר תחקרו את חברי הקהילה. אבל הם מצאו מקום נקי ומטופח בו כל הנוכחים במקום סיפרו גרסה אוטופית אחידה ויפה. כך שלא היתה לשוטרים לגיטימציה להמשיך לחקור. הם לא יכול לדעת על הילד שננעל בזמן החיפוש בחדר מוסתר ולא על הגופות הנוספות שנשרפו ונקברו במתחם.
הארוע שאפשר לרשויות החוק לפתוח בחקירה קרה בשנת 1992 כשזוג הורים הפקיד בידי אנה את ביתם ניקי ניקלסון בת ה-12. ערב אחד אנה הרגישה שמהילדה עולה ריח רע ופקדה להכניס את ניקי לאמבט מלא מים חמים וחומרי ניקוי צורבים. כשהילדה יצאה וגופה מלא כוויות, היא נקשרה למיטה כדי שלא תפצע את עצמה עוד יותר. מכיוון שהמצב של ניקי רק הורע, ואנה היתה בטוחה בעצמה מכדי להיזהר, היא התקשרה להורים וספרה להם שקרתה תאונה ועליהם לקחת את ניקי. ההורים, שלא היו שייכים לקומונה, ולכן לא היו שותפים לאימה ולצייתנות של חברי הקומונה הזדרזו לפנות למשטרה.
פתיחת החקירה גרמה לאנה לברוח מבית התפילה ומהקהילה עם ביתה ג׳וי, ולהסתתר בין קהילות נוצריות ברחבי ארצות הברית. היא נתפסה רק אחרי תשע שנים כשהתמונה שלה פורסמה בתקשורת. אלא שמעבר לפציעה של ניקי, המשטרה לא הצליחו למצוא ראיות והיא נכנסה למאסר לתקופה קצרה של שישה חודשים בלבד. לאחר השחרור היא נישאה מחדש, עבדה כאשת סיעוד לקשישים וחיה חיים שלווים לצד ביתה עם הנכד שנולד מג׳וי.
בשנת 2016, בגיל 76 הנכד רב עם אימו, ג׳וי, וברח לביתה של הסבתא, אנה. בעקבות זה פרץ בין אנה לג׳וי ובלהט הויכוח האשימה ג׳וי לראשונה את אימה ברצח הילדים. ומהרגע שהדברים נאמרו בקול, הם נהיו מוחשיים וגרמו לג׳וי לפנות למשטרה ולתת עדות נגד אימה. גם אז, שנים אחרי שהקהילה התפרקה, היה קשה למצוא חברי קהילה נוספים שהיו מוכנים להעיד. בתחילה אנה הכחישה הכל, ולאחר שלוש שנים שינתה אנה גרסה והודתה בהרג ולא ברצח, כך שנגזר עליה 30 שנה במאסר. חודש לאחר גזר הדין היא נפטרה מקורונה.
לסיכום, לא אכתוב על התסכול שאנה כמעט ולא שילמה על הזוועות שביצעה. לא אכתוב על התהליך בו חברי הקהילה נשאבו למציאות בלתי נתפסת של סדיזם כלפי ילדיהם וילדים אחרים. ודאי שלא על הזוועות עצמן. אלא על הקלות שבה כל אחד עלול למצוא את עצמו נשען על דמות סמכותית, אוהבת ומכילה שמציעה מעגל תמיכה שמסיר בבת אחת את כל הקשיים והתמודדויות שכולנו חווים לפעמים. ומרגע זה, ואם נהיה כנים, בודדים בעלי המזל שהנסיבות מאפשרות להם לצאת מעצמם לחופשי.