תקציר: נחש הנחושת כדוגמה להעתיקה של הדימוי המנטאלי של החטא מהתשוקה לסבל שהוא גורם.
בעל התניא מצביע על החלק התודעה בעל הבחירה החופשית, כחלק האלוהי. זה שעליו ברגע האמת אין לנו השפעה. ומורה שהאדם המעוניין להשתנות נדרש להתאמן על זיכוך עולם הדימויים שמעצב את אותו חלק אלוהי. שיטת טיפול זו מופיעה בצורה מפוארת באופן בו משה פועל עם נחש הנחושת.
תקציר: בני ישראל שוב מדברים בה׳ ובמשה. ה׳ שולח בהם את הנחשים השרפים. הם ניגשים למשה ולוקחים אחריות על החטא. משה פונה לה׳. ה׳ מורה למשה להעלות שרף על נס. ומשה מעלה נחש נחושת. וכל הנשוך שהביט בנחש הנחושת נרפא.
למען הבהירות, אשתמש בדוגמה: האדם התאווה למשקה ושתה, ולאחר שנרגע, שוב הצטער על הטעות. אלא שהפעם לא הצטער על ההשלכות, אלא על עצם התלות בשתיה. הרפואה היתה בשינוי בזיכרון, וניתוק החטא מההקשר של התאווה, וצימוד ל״שרף״, להשלכות השליליות שלה.
לכן משה מרים על נס את הבקבוק. מי שלא מתאווה לו, לא מבין. מי שחטא ולא מרים את ראשו, לא מבחין. אבל מי שסובל ומרים ראשו, מייד משנה את עולם הדימויים ומקשר את התשוקה השלילית להשלכות. ובכך מתקן את עולם הדימויים המעוגן בתודעה.
נקודות להרחבה:
- השוואה לפרשת המתאוננים, שם לא היתה לקיחת אחריות על השרף.
- הנחושת כחומר הציפוי לנחש, לבחירות הלא מודעות, מהמראות הצובאות ועד ל-250 מחתות הנחושת