אתמול היו לי מספר שיחות משמעותיות. באחת פגשתי דמות מוכרת שיורה בזעם מלא חרשות את סיפורה הלא יאומן. כבר סיכמתי לעצמי את השיחה כשותף לא פעיל בהלימה על הקיר. אבל בס״ד כשהדהדתי את הדברים הנכונים, נוצרה הקשבה כה בהירה וצלולה שהממה אותי. לצערי היא החזיקה מעט מאוד זמן, דבר מתבקש עם רמות הרעש שאישה זו חווה. שיחה שניה היתה ארוכה מקודמתה, וחציה השני היה תאורטי בה הפונה ידע לשאול ולהאיר בדיוק במקומות הנכונים. ואת מהן היא להגדיר את היסודות עליהם מושתת ההבנה שלי לגבי התודעה.
אני יכול לפתוח במקורות הבודהיסטיים, כמו שאותו פונה חיפש, ולספר את הצורך של האדם להקשיב לעצמו כדי להרפות מהאחזויות. לספר באמצעות שפת התובנות והריקות, החמלה ושלל אוצר המילים הפאלי שכבש את מדע הפסיכולוגיה באופן חסר בושה. אלא שהסתייגתי כי הבודהיזם משאיר את האדם במקום ריק. לא סתם הלבישו עליו את הזן, טבע הבודהה ועוד קישוטים נוספים.
יכולתי לספר לו בהתרגשות על העוצמות הבהירות בהם ספר התניא מאפשר לאדם להיות מודע. לאתגר את הפונה לגבי רמת האחריות שהוא מוכן לפרוש על עצמו: על המעשים הדיבורים והמחשבות שחולפות בחייו. להציג את האדם השלם בבינוניותו. אלא שמודל זה פועל תחת שפה דתית קבלית כבדה שמעוררת התנגדויות ועדיין לא בהירה לי מספיק כדי שיהיה לי העזות מצח להציג אותה במערומיה.
אני יכול גם להשתפך על התובנות של רב נחמן לגבי המסלולים לישור התודעה. אבל שפה זו מורכבת עוד יותר מקודמתה.
מה השורה התחתונה של השתפכות מילים זו? שאני מייחל למסגרת בה אוכל להמשיך לנסות לפגוש אנשים בצורה כנה ומועילה. להמשיך לברוא ניב חדש שיאפשר לאנשים ליצר את השקט הנחוץ כדי לנשום עמוק ולחוש שהעולם הזה טוב. ובינתיים בהודיה על המסגרת המצומצמת בה אני זוכה לסייע מעט לאנשים לחולל שקט בנפשם.