האדם מחפש אחריות

By | 16/07/2024

בניגוד לסבל הבודהיסטי שאינו אלא מסע מיותר וחסר טעם שהאדם סוחב מתוך בורות, ויקטור פרנקל, ששרד את מחנות ההשמדה, מכיר ביכולת להתמודד עם הסבל ולהתרומם בעזרתו, דרך מתן פשר ומשמעות חיים. בידיעה שלאדם יש תמיד אפשרות בחירה, ויש לו יכולת לקחת אחריות על הסבל דרך מבט ישיר כלפי החיים.

ההמשך אינו אלא רשימת ציטוטים שאספתי לעצמי מספרו של ויקטור פרנקל ״האדם מחפש משמעות״.


חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף בפני כל יחיד ויחיד. (98)

שומה על אדם שייווכח לדעת, כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה, שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו, האחת והיחידה, היא בדרך שבה הוא נושא בעולו. (99)

ריק קיומי זה מתבטא בעיקר בשעמום. עתה יכולים אנו להבין את מאמרו של שופנאואר כי על האנושות נגזר לפי הנראה, להיטלטל בין שני הקצוות – של מצוקה ושל שעמום. (129)

הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה, אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים. בסופו של דבר, אל ישאל האדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא הוא הנשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם, ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על ידיד מתן דין וחשבון על חייו, אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות. (132)

הציווי הקטיגורי של הלוגותירפאיה: חיה כאילו חיית חייך בפעם השניה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה… (132)

הפשר האמיתי של החיים יימצא בעולם ולאו דווקא בתוך האדם או בתוך נפשו, כאילו היו איזו מערכת סגורה. כיוצא בזה, מטרתו האמיתית של הקיום האנושי לא תימצא במה שנקרא הגשמת עצמו. הקיום האנושי הוא, ביסודו של דבר, חריגה מעצמו ולא הגשמת עצמו. הגשמת עצמו אינה מטרה אפשרית כלל, מן הטעם הפשוט שככול שישאף אליה האדם, כן תברח מפניו. רק במידה שאדם מקבל עליו את הגשמת פשר חייו, הוא גם מגיע להגשמת עצמו. במילים אחרות: הגשמת עצמו לא תושג אם תהיה תכלית לעצמה, אלא רק תוצאת לוואי של עילוי עצמו. (134)

הידוע.. הוא שראש מאווייו של אדם אינו להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו. אכן, אדם נכון לסבול, בתנאי שימצא משמעות לסבלו. (137)

דור דור והנאורוזיה הקיבוצית שלו, וכל דור זקוק לפסיכותיראפיה משהו כדי לטפל בה. יכולים אנו לתאר את הריק הקיומי, שהוא נאורוזיה ההמונית שלימינו, כצורה פרטית ואישית של הניהליזם… שאם לא כן… עלולה הפסיכותיראפיה… ,ולו בלא כוונה ובלא יודעין, להציג לפני החולה קריקטורה של האדם ולא דמות דיוקן מאמנה לאמת… יש סכנה באותה תורה שלפיה האדם ״אינו אלא״… תוצאה של תנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, או פרי הורשה וסביבה. ראייה זו של האדם הופכת אותו לרובוט, ולא ליצור אנוש. (155)

לא, האדם אינו כבול לגמרי על ידי תנאים ומעשיו אינם גזורים מראש במידה מלאה: הוא קובע בעצמו, אם להיכנע לתנאים או להיאבק עמהם. במילים אחריות, בסופו של דבר, האדם הוא בעל כוח ההגדרה עצמית. קיומו אינו קיום סתם, אלא הוא מכריע בכל עת, מה יהיה קיומו, מה יהיה גורלו ברגע הקרוב… כיוצא בזה, כל אדם ואדם בן חורין להשתנות בכל שעה… אחת מתכונותיה העיקריות של ההוויה האנושית היא היכולת להתנשא מעל פני תנאים כאלה ולהתעלות עליהם. (156)

דורנו דור ריאליסטי הוא, לפי שלמדנו לדעת, מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגז של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי הגז אלה שפתיו תפילת שמע ישראל. (161)