תקציר: פרשת בלעם מציגה את המהירות בה תרבות קורסת, את הצורך באותם גיבורים קולניים כפנחס, ואת מחירה של מציאות שנזקקת לקנאות. ולעומתה פרשת פנחס לוחשת את התרופה: אותן גיבורות שקטות שאמנם מסוגלות לגדל פנחס, אבל גדולה מזו, מסוגרות לגדל דור שלא יקרוס בערבות מואב.
בלעם, ברצונו לקלל, מחפש את היסוד הרעוע בעם, ולכן חוזר להבין את חטא העגל.
וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃
וישת אל המדבר פניו. כְּתַרְגּוּמוֹ: דהכי מתרגמי׳ ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי.
מתוך אותו יסוד רעוע, מרים בלעם את מבטו כדי לראות איך אותו חיסרון בא לידי ביטוי כיום, לאחר ארבעים שנה בהדרכת משה, ומציין בשבח:
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃…
מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
כלומר, מביט בלעם בחטא ורואה כיצד בני ישראל הפנימו את הטעות, ולכן הקפידו וחזקו את אוהלייהם. מציין בלעם שתרבות שלומדת מטעויות:
כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃
אלא שרגע לאחר מכן, ובמהירות בלתי נתפסת, קורס העם בדיוק באותה הנקודה בה קרסו לפני ארבעים שנה. אז:
וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃…
וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃…
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃
וכיום:
וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃…
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃ …
וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
לכן לא היתה ברירה, והיה צריך להגיע גיבור, גברי וקולני, ולעשות מעשה אמיץ.
חלילה לנו לייחל לגיבור שכזה. למציאות כה גסה ומחוספסת שדורשת מעשה כה אלים, ועשרים וארבע אלף הרוגים בצידו. לכן בדרכה השקיטה של התורה היא מרמזת בפרשת פנחס על גיבורים מסוג אחר, אינו שלא מופיעים בכותרות.
לאחרונה דיברתי עם חבר שנמצא במערכה בעזה יותר מהבריא וחווה שם מעבר מה שהיינו רוצים לחוות. שאלתי אותו איך הוא מסוגל לחזור לביתו ולתפקד כרגיל, במקום בו כל כך הרבה לוחמים מתקשים. התשובה שלו, בוטה ככול שנראה, ראויה להאמר: ״הם מוותרים לעצמם״, אמר בזהירות, אבל בנחרצות, ״הם שוכחים שהסיפור לילד לפני השינה חשוב ורציני באותה המידה כמו להיות בחזית״. גיבורים שקטים.
שלושה גיבורים שכאילו מופיעים בפרשת פנחס, וליתר הדיוק גיבורות. האחרונה שבהן היא מרים, דמות שבסך הכל אומרת שלושה משפטים לאורך כל התנ״ך. גם כאן היא מופיעה בכינוי ״אחותו״, דמות שמביטה רחוק ״ותתיצב אחותו מרחוק״, ומסוגלת להחזיק בשקט גם את המציאות המורכבת ביותר מתוך ראיה בהירה היודעת שהמשימה הגדולה ביותר היא להשאיר את העולם עם אנשים גדולים מאיתנו.
להבדיל, גיבורה נוספת שלא אומרת מילה היא כזבי בת צור, שגם היא זוכה לתואר ״אחותם״ כהערכה על הנכונות שלה להקרבה עצמית כדי להציל את עמה.
כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כׇּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
על דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם: וכי בת אחותם והלא בת אומתה היתה אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה על שמה.
שקטה מהם היא שרח שמופיעה באופן לא מוסבר, ספק קיימת:
וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃
שרח מופיעה כאן כבת, רומזת שהיא כבר צצה לרגע, באותו שקט כמו כאן, אז בתואר ״אחות״
וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃
חזל מתארים את שרח כאישה חכמה בת בלי גיל, שירדה למצרים עם יעקב, היתה הכתובת לשאלות לכל אורך גלות מצריים, עלתה לארץ והמשיכה להיות האישה הגיונית, השקולה והחכמה עד לימות שמואל.
וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ׃… אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל
אמרו רבותנו ז”ל סרח בת אשר היתה והיינו דקאמרה אנכי שלומי אמוני ישראל אני הגדתי ליעקב אע”ה שיוסף חי
אותה היכולת להציל את התרבות מהטירוף שבא לידי ביטוי בחטא העגל ובבנות מדיין אינו מהגיבורים שלאחר מעשה שהורגים איש באחיו, אלא מהגיבורות השקטות שמסוגלים לגדל עם חסין ויציב שמסוגל להתיצב מרחוק. שלא מרגישות צורך להיראות, אבל לא מהססות לצעוד קדימה ולומר מילים קצרות ומדוייקות כשצריך.
שרח בת אשר כאם, כבת וכאחות הנצחית שמלווה את מסעות בני ישראל מאז ועד עולם.
עשרה שלא טעמו טעם מיתה, ואלו הן: בתיה בת פרעה, שרח בת אשר…