אפילוג
המשטרה מבקשת את סיוע האזרחים בפענוח הירצחו של ארכיאולוג בריטי בשם אנדר ג’ונס שנדקר בחפץ כהה מחוץ למסבאה ביום השבת האחרון. המשטרה מדווחת שלמרות שהרוצח ביצע חיפוש בכיסי הנרצח, בפועל לא נגנב דבר. כמו כן מדווחת המשטרה שעל גופת הנרצח נמצא תליון קרוע בצורת צלב. כל היודע דבר על המקרה מתבקש לפנות לתחנת המשטרה.
פרק ד
חוליו סימן למוזג למלא את כוסו של ג’ונס פעם נוספת, תופח על שכמו בעידוד, מרים גם את כוסו ומראה עצמו כשותה. דיבורו של ג’ונס שכבר מזמן איבד את החיתוך המדויק שאפיין אותו בדרך כלל, עדיין לא הגיע לדרגת השכרות בה חפץ חוליו.
כדי להעביר את הזמן עד שמנת המשקה הנוספת תשפיע, המשיך חוליו את השיחה. “ואתה עוד אומר שמשעמם לך בעבודה!”.
ג’ונס הפנה את מבטו מהספל, מרים את גבותיו בתימהון, שוכח לרגע את האתגר שבלהרים ספל מלא.
“את’ צוחק עלי” מלמל בקושי ופנה לחפש את המפיות, לנגב את המשקה שגלש על בגדיו.
“איך יוכ להיות משעמם עם כל האוצרות הללו?” שאל חוליו.
“איזה אוצרו’ת, רק א’אפר וחרסים, כל היום א’אפר וחרסים” אמר וניגב בגמלוניות את בגדיו הרטובים.
בזמן שחוליו נעצר כדי למצוא את הדרך לשאול את השאלה הבאה, ג’ונס נעמד והחל לפסוע אל מחוץ למסבאה.
“א’ני חושב ששתיתי מספיק”
חוליו הזדרז ללוות את ג’ונס, חושש שההזדמנות לעושר ולצדק עומדת לחמוק מבין ידיו, וסייע לג’ונס לעמוד יציב ולמצוא את דרכו אל הדלת.
“מה אפר וחרסים, מה עם העדיליון?”. שאל והשתתק, נבהל לשמוע שפזיזותו גרמה לו לבטא דברים באופן ישיר. לשמחתו ג’ונס היה כל כך שתוי שלא נקר בו כל סימן שהשאלה הדליקה נורה אדומה.
“א’זה עדיליון?” שאל ג’ונס לאחר שדלת המסבאה נסגרה מאחריהם.
מופתע מהתשובה הלא צפויה ולחוץ מכך שעוד רגע תיעצר לידים מונית וג’ונס יחמוק מידיו לעד, חצה חוליו קו אדום נוסף ושלף פגיון מכיסו, מצמיד אותו לגרונו של ג’ונס.
“בלי שטויות, איפה העדיליון” שאג, מביט בחשש לצדדים.
למרות השיכרון הכבד הרגיש ג’ונס שמשהו קריטי קורה ונאבק להחזיר לעצמו את הצלילות, אך ככול שעמל לא עלה בידו להבין לאיזה עדיליון מתכוון חוליו.
“אני… מה… לא’דע” מלמל, ספק לעצמו.
אורות רכב קרב גרמו לחוליו לקטוע את דבריו של ג’ונס בנעיצה מדויקת ולדחוף את הגוף הנופל לכיוון המדרגות, שיראה כעוד שיכור המקשה להתייצב על המדרכה. למזלו, הרכב הקרב אף לא האט ואורותיו נעלמו לאחר רגעים ספורים.
חוליו השכיב את גופתו של ג’ונס בצידי המדרגות ופנה לחפש בבגדיו, משליך את הארנק הצידה יחד עם שאר החפצים חסרי הערך. לאחר שנואש בחיפושיו פנה לחשוף את החוט הדק שמסתתר על צווארו של ג’ונס, כדי להרוויח לפחות את המעט הזה. כאשר היה החוט בידיו תלש;אותו בכבדות והחל להתרחק מן המקום חופן את השלל בידיו, פנה אל עבר המנורה כדי להתבונן בצלב הנוצץ.
התחושה הראשונית של אכזבה למראה החפץ פשוט, לא התקרבה כהו זה לזעזוע שחש כאשר הבחין באותיות הקטנות המוטבעות בצידו שני. מילים פשוטות שהפכו באחת את כל מעשיו לנלעגים. מודע לטעות הגסה הזדרז חוליו להשליך את החוט עם הצלב שעליו על גופתו של ג’ונס ונמלט מן המקום.
פרק ג
לפני שנכנס, לקח ג’ונס נשימה עמוקה, לובש את החיוך המנומס ששמר לארועים חברתיים שהיה מעדיף להימנע מחברתם. קולות המוסיקה עשו את דרכם מבעד לדלת וביניהם פרצי צחוק רק חזקו את ההרגשה הלא נוחה שהוטבעה בו עוד מימי התיכון.
לפתע נפתחה הדלת בידי אדם כסוף שיער, שהביט אל החשיכה מחפש. הדמות שבמטה הופנה הרחק אל הכביש, כלל לא הבחינה בג’ונס הועמד מספר מדרגות מתחתיו. ג’ונס עצמו עמד דומם, מעדיף להיות בלתי נראה ולהנות מדממת הלילה לעוד מספר רגעים. למענג על המחשבה לחסוך מעצמו קבלת פנים רועשת ולהתגנב בדממה אל אחרי האולם.
בדיוק כאשר חשב ג’ונס שאולי משאלתו תתממש והדמות הכסופה פנתה לשוב פנימה הבחינה שאינה לבד.
“אה, הנה אתה” קרא. “בא כנס, כולם ממתינים לך בפנים”.
לג’ונס היתה תחושה שאין בדבריו שמץ אמת. יודע שהצורך בו היה רק כדי לעטר את הגיליון של מחר, אלא שמהרגע שהסכים להגיע לכאן ידע שהוא מקבל על עצמו את כל כללי המשחק.
הדמות הובילה את ג’ונס פנימה, מניחה את ידה על כתפו כאילו היה מכרים וותיקים והכריזה בקול רם:
“גברותי ורבותי, קבלו בבקשה את אורח הכבוד שבא לכבודנו כל הדרך מאנגליה הרחוקה, את החוקר הנודע ורב התהילה, את פרופסור ג’ונס אנדר”.
הקהל מצידו ביצע את המוטל עליו ומחא כפיים בנימוס, לאחר מכן הזדרז לחזור כל אחד לשיחו, מתגבר על ההפרעה הרגעית. מתנתק מהזרוע הכבידה, פנה ג’ונס למקומו הטבעי בצידי האולם, משתדל להתמזג בגווני הקירות. האשמה היחידה שהביאה אותו לכאן, היתה מחקר שפרסם בא הראה כי העתיקות שהתגלגלו מוזנחות בצידי העיירה הארגנטינאית הקטנה שייכות לאחת מערי הבירה העתיקות, דבר שכמובן תרם רבות לכלכלה ולפיתוח המקומי.
אילולי מעד דווקא בכבל החשמל, אולי לא היו מבחינים שהשתטח מלא אפיו, אלא שאתרע מזלו וצליל גופו הנופל החליף את הדממה שנגרמה מהשתקת המערכת. פני כל המסובים פנו לעברו של ג’ונס שהזדרז לעמוד כדי להשיב מעט מכבודו האבוד.
“אני בסדר, הכל בסדר” קרה בתקווה להחזיר את תשומת לב הנוכחים לעיסוקם הקודם. רק אז הבחין שפניהם של כל הקהל היו נעוצות בעדיליון הצלב שיצא מחולצתו. נבוך יותר משהיה קודם, הכניס את הצלב חזרה והתכופף להחזיר את החשמל למקומו, מקווה שלפחות הצלילים החוזרים יסייעו לו להסתיר את ההשפלה.
אוחז בכוס קפה מהמזנון בידו האחת ומידעון בידו השנייה עשה עצמו קורא, בניסיון להסדיר את נשימתו ולהרגיע את ליבו הפועם במהירות. מפנה את גבו לקהל שהמשיך לנעוץ בו מבטים והחליף לחישות קולניות.
ככול שניסה ג’ונס לשחזר, לא עלה בידו להבין כיצד נעשה למרכז הערב. ראשונות היו אלו מספר נשים, שואלות שאלות נדושות ולאחרן קהל רב. אך יותר מהקהל הרב שנאסף סביבם, מקשיב בדריכות לכל מילה היוצאת מפיו, הפחידו אותו קולות הצחוק שנשמעו כאשר סיפר בדיחות שלא היו זוכות ליחס בכל זמן אחר.
פרק ב
ג’ונס הניח את ידו אל חזהו, חש בבליטה מהצלב שקיבל מאביו ולקח נשימה עמוקה. מולו ישבו כמאה תלמידים, ממתינים לשמוע סיפורים מרתקים מארכיאולוג נודע. מניסיון הוא ידע שיקשה עליו להתחרות בדמותו של הארכיאולוג כפי שנתפש בעייני רוחם של צופי הטלוויזיה הצעירים. חמוש בעצה שקיבל מחוליו, פתח בסיפור:
“אחרי שסיימו הכובשים הספרדים את מסע הביזה, הגיע תורם של המיסיונרים. אלו עשו את מלאכתם טוב מהראשונים והצליחו להגיע אף לחורים שאליהם חששו החיילים הספרדיים לחדור.
“מבין המיסיונרים שפעלו בספרד היה אחד מיוחד בשם חואן בעל סיפור מפואר במיוחד, שסופו לוטה בערפל. סיפור שמכיל בתוכו אוצר ענק שקשור ישירות לעתיקות, כאן לידכם”.
ג’ונס עצר, נהנה לראשונה בחייו לראות את המבטים המרותקים של הילדים ואז המשיך.
“חואן, בניגוד לרוב המיסיונרים הגיע מבית עשיר במיוחד, אביו שהיה איש צבא עשה הון בכיבוש אמריקה, הון שמעולם לא סיפר כיצד בא לידיו. לאחר מותו של אביו, מכר חואן את הכל ופנה להשתיק את רגשות האשם שלא הרפו.
“לפני יציאתו לאמריקה פנה חואן לצורף מומחה ומסר בידיו את כל הונו, מזמין עדיליון מפואר שיורכב ממאות צלבים קטנים. במרכזו של כל צלב ביקש שישבצו אבן חן קטנה. דרישה נוספת היתה שניתן יהיה להוציא את הצלבים מהעדיליון כדי שיוכל לחלקם באמריקה לאנשים ראויים לכך.
“חמוש באמונה ובתחושת שליחות עמוקה יצא חואן להסתובב ברחבי אמריקה הדרומית, מפיץ ברבים את בשורת הנצרות. בדרכו השאיר מאחריו שובל הילה שפואר בידי דמותו המרשימה, נכונותו לחסד ובעיקר בידי אגדות על כוחם המיסטי של הצלבים היקרים שחילק בדרכו”.
ג’ונס עצר למספר רגעים לאפשר לילדים להשלים את החסר בסיפור בעצמם, מחייך חיוך בוטח אל מול פניהם המצפות.
“סוף הסיפור לא ידוע. חוקרים שעקבו אחרי מסעותיו גילו שהמקום האחרון בו היה, נמצא כחמישים קילומטר מכאן, ובדיוק לכאן פניו היו מועדות. יתרה מכך, לדברי החוקרים, מצאו עדות כתובה שבתחנתו האחרונה היה העדיליון עדיין מלא באותם צלבים”.
“ומצאו אותו מאז” שאל אחד הילדים, עיניו נוצצות.
ג’ונס חייך חיוך מסתורי ונעמד, נפרד מהקהל הצעיר, סולח על הצורה המרושלת בה נעמדו לכבודו בצאתו מהחדר, בהיותו מודע שהסיבה אינה חוסר כבוד אלא היותם הרחק במקום אחר, מונחים באגדה שצייר למענם.
פרק א
“אתה ג’ונס?”
ג’ונס הביט סביבו, בודק האם ישנו באיזור דמות נוספת היכולה לענות על התיאור המתאים לפרופסור לארכיאולוגיה הנוחת היישר מאנגליה הרחוקה.
“אני מניח שכן” ענה העומד מולו, מסרב להרפות מהצליל העליז.
“אני חוליו ואני המדריך שלך ליומיים בהם תהיה כאן”
ג’ונס הכניס את מזוודתו בשתיקה לרכב והתיישב במושב האחורי ממתין שחוליו יתפוש את מקומו.
“אז אתה האיש המפורסם שהציל את העיירה המשעממת שלנו?”
“מסתבר” ענה ג’ונס בחוסר חשק בולט.
“תשמע, בתור אורח הכבוד אתה נראה די אפור” אמר, מפתיע את ג’ונס בגילוי לב. ג’ונס מצידו היה מודע לדבר אלא שסיבות פיננסיות שכנעו אותו שעליו להיענות להצעה ולהרחיק מביתו עד לארגנטינה הרחוקה.
“יש לך חצי שעה להתרענן במלון ואז אתה צריך להתחיל להופיע” בישר חוליו “תחנה ראשונה תהיה בבית הספר המקומי, שם ירצו לשמוע סיפורים מסמרי שיער על הרפתקאות ארכיאולוגיות”.
חוליו שהבחין במראה בג’ונס מתכווץ בכיסאו ושאל באותו הגילוי לב.
“אין לי מה לספר” ענה באומללות. “את זה שאני יושב במשרד או כאשר אני יוצא לחפור אפר וחרסים”.
חואן השתתק למספר רגעים, מתקשה לעכל את המידע החדש.
“אז איך נהיית ארכיאולוג?” שאל.
“בגלל אבא שלי” ענה. “כילד הוא נתן לי כל כך הרבה, שהמקצוע נראה קסום”.
“נו, אז מה הבעיה, תספר להם את אחד הסיפורים מהאבא”.
ג’ונס השתתק, שוקל את ההצעה הפשוטה אך מהפכנית, כשהופרע בידי שאלה נוספת.
“רגע מזתו’מרת נתן לך דברים, מה הוא נתן?”
ג’ונס חייך חיוך עצוב.
“החדר שלי היה מלא בחפצים שכל אחד היה עטוף בסיפור קסום משלו. אבי היה אשף סיפורת ובעיקר ידע לתמוך את הסיפור בחפצים המתאימים להשלים את האווירה”
אז אתה בטח מיליונר!” קבע חוליו.
רעשי הכביש גרמו לחוליו להחמיץ את התשובה שמלמל ג’נס.
“בטח, מיליונר תוצרת טייוואן”