כמו שקורה בדרך כלל, כולם ידעו את האמת חוץ ממנו. אך למרות הכל, בדיוק כשם שנהגו לבקר אותו במרפסת ביתו בעבר, כאשר נעים היה לשבת ולשמוע כיצד הוא מספר על ילדיו באהבה, כך המשיכו לבוא גם היום, כאשר הסיפורים על ילדים נשארו. אבל המציאות השתנתה.
סיפורו המוזר התחיל, כאשר השופט, למרות שהשתכנע שאין להשאיר את הילדים בקרבתו, הבין שיהיה זה אכזרי למנוע ממנו את הקשר עימם. בפרץ מקוריות פסק שעל גרושתו לשלוח מידי חודש מכתב ובו היא תספר לו עליהם, מכתב שייתן לו את האפשרות להמשיך להחיות את משפחתו, להמשיך להרגיש עם. גרושתו, שחיבבה אותו בסך הכל, קיבלה את פסק הדין המוזר באהבה ואף הוסיפה למכתב החודשי מספר תמונות של הזאטוטים, תמונות רגילות בגודל גלויה.
פעם בחודש קיבל מהדוור מכתב הכתוב בעט כחול, כתב נשי ומסולסל המספר ברהיטות על הילדים. לא היה קשה לנחש מתי הוא קיבל את המכתב, מספיק היה לראות את פניו המאושרים כדי לדעת שהוא זכה לפגוש אותם שוב.
גם כאשר ראייתו הלכה ונדרדרה, לא נפלה רוחו. ביום בו קיבל את המכתב החודשי מידי הדוור, במקום לשבת במרפסת, כהרגלו, עמד נרגש, מקשיב לרחשים ברחוב לשמוע האם במקרה עובר שם אדם שיתפנה לקרוא לו את תוכן הדברים. במידה שהדמות שעברה במקום יכולה היתה להתפנות, הרי שנענתה בחפץ לב, ולו רק כדי לראות את האושר המכסה את פניו למשמע הפרטים הקטנים הקשורים לילדים. הוא עצמו ישב וראשו מופנה לפנים, דרוך כולו שלא להחמיץ שום פרט, יושב ומחייך לאורך כל הקריאה. לבסוף היה מבקש שיתארו לו את הילדים הנשקפים מהתמונות, ילדים שיכול היה לראות רק בדמיונו.
לא היה אחד בעירה שיכול היה לטעון ליחס מפלה מידי העיוור, הוא חזר בחפץ לב על כל תוכן המכתב, בעבור כל שהיה מוכן לשמוע. בדרך כלל אף הושיט את התמונות למבקרים, תמונות שהתקמטו שמהפעמים הרבות שאצבעותיו טיילו על הנייר הדומם. תושבי העירה באו בשמחה לשמוע, ולו רק כדי לחוש את האהבה העזה שהיתה בו כלפי בניו.
את אותו החודש, בו התקבל מכתב שונה, איש מתושבי העיירה לא ישכח. הדוור שקיבל לראשונה מעטפה רשמית, העביר אותה לידי העיוור ללא מחשבה מעמיקה. כן גם הדייר מהרחוב ממול נענה כהרגלו לבקשה לקרוא בפניו את תוכנו. רק אחרי שקיבל לידיו את המעטפה והבחין בסמלים הרשמיים החל לחשוש. העיוור שהמתין לסיפור הקולח, שיחיה את ילדיו הגדלים לא הבין מדוע הדבר מתמהמה, יותר התפלא לשמוע את הקול מגמגם שהכריז ששכח את הגז דולק בביתו ושהוא חייב לרוץ.
עד לשעות הערב הוא לא שמע איש עובר ברחוב, כהרגלו עמד, אוחז במעקה המרפסת, מקווה לשמוע מישהו שיהיה מוכן להפגיש אותו עם בניו. אך רק אחרי ששקעה החמה שמע את השכן מהבית הקרוב, פוסע לכיוונו בצעדים עייפים. השכן קיבל ממנו את המעטפה בדממה, בחן את הסמלים הרשמיים המוטבעים בחוץ והתיישב בכבדות על הכסא במרפסת, תוך שהוא שולף מכיסו מספר גלויות…
—————————-
החיוך הקבוע חזר וכיסה את פניו של העיוור ותושבי העירה המשיכו לבוא ולבקר, לשמוע אותו חוזר לפרטי פרטים על עלילות ילדים. שיגרה ישנה אך חדשה חזרה לעירה.
פעם בחודש הפכה העירה לעיירת רפאים. פעם בחודש הזהיר הדוור את כולם לבל יתקרבו לבית העיוור עד לבוא הערב, עד לבואו של השכן. רק אחרי שווידא שכולם יודעים, ניגש למסור את המכתב. אלו שהמתינו לערב כדי להתבונן במחזה ראו את השכן הניגש לעיוור בצעדים כבדים, מקבל את המעטפה ופותח אותה בקולניות מוחצנת. אחרי שהמכתב היה בידו הוא הניחו בדממה על השולחן. אלו שהתבוננו יכלו לראות את השכן מושיט לידי העיוור גלויות מכיסו, נועץ את במטו בעצים הרחוקים ובודה סיפור על ילדים.
כמו שקורה בדרך כלל, כולם ידעו את האמת חוץ ממנו. אך למרות זאת, בדיוק כשם שנהגו לבקר אותו במרפסת ביתו בעבר, כאשר נעים היה לשבת ולשמוע כיצד הוא מספר על ילדיו באהבה, כך המשיכו ולבוא גם היום, כאשר הסיפורים על ילדים נשארו. למרות שהמציאות השתנתה, מבחינתו, דבר לא השתנה.