הנקישות המהוסות על דלת העץ גרמו לאבירם להרים את ראשו מערימת הכתבים. מיותר היה לבחון את הצללית בין חריצי הדלת בכדי לדעת שבעוד רגע ראשו של יואל יופיע, כמבקש אישור להיכנס. נאמן היה יואל שיבוא, ישמע ויעביר.
יואל המתין עד שאבירם ישיב לו הנהון זעיר, מחמיץ במודע את התנועה הנוספת שבישרה שחברתו הינה לטורח ופסע במהירות לכיוון השרפרף החורק במרכז החדר.
“ובכן – אז מה בדעתך לעשות עתה?”
יואל לא הרגיש צורך לבאר את כוונתו. האירוע מאמש, בו דרישה מפורשת של אבירם נתקלה בסירוב העלתה הדים רמים. ובמיוחד האופן המוחצן בו הופיע זאב בבוקר יום האתמול, נאמד כמאה צעדים מהמבנה רק כדי לתחוב מספר עלים למקטרת שבידו. עושה עצמו כלא שומע את קולם של שאר החברים העמלים להקים את ביתו של החבר החדש.
“אמרנו שראוי שיקויים לכבודו ‘ככה יעשה לאיש’ וזאת נעשה” אמר אבירם בעודו מאפשר לרסיס חיוך מסתורי לעלות על פניו.
“על אף מה שעשה?” שאל יואל.
“בגלל מה שעשה” קבע אבירם.
יואל השתתק למספר רגעים, מעכל את פרטי המידע החדשים.
“בגלל הייחוס?”
אבירם הניף את ידו בביטול וחזר לעיין בכתבים, מסמן את סיום השיחה. משאיר את יואל תוהה למעשיו.
“ואולי דעתו כזאב?” שאל משהו בבית המרזח.
“לא” ענה יואל “הרי דבר הקמת הבית החדש מקורו באבירם”
“ובכל זאת, זאב הוא אחד הטובים בנמצא, ובעיקר שלימינו עמדו רבים” חזר האיש והקשה.
“אינך מכיר את אבירם. אם דעתו היתה שצורכי הרבים כוללים את בית הסופר, דבר לא היה משקיט את כעסו על הסירוב.”
“אז מחר אנו עתידים לראות את זאב מולך ברבים כפי ש’המלך חפץ בעיקרו'”* סיכם האיש.
“נראה לי שאבירם לא כילה את דברו” הוסיף יואל בקול מהורהר.
למחרת זכו אנשי הכפר לראות את מעמד ה’ככה יעשה לאיש’ כפי שלא נראה מעולם במחוזותם. כנהוג אבירם הלך בראש מוליך אחריו את הסוס שעליו ישב זאב. אלא שראשו הנכלם של זאב היה נעוץ עמוק בקרקע בעוד קולו של אבירם רעם בקול את דברי הפסוק.
“ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו”**
* (אסתר ו, יא)
** (דברים כה, ט)