“ערב טוב, יעל” אמר אורן. יעל חייכה לעברו ונכנסה לרכב, אוחזת בידה את תיק העור גדוש המסמכים. לאחר שסגר אחריה את הדלת והתיישב בכיסא הנהג, התבונן בפניה לאמוד את מצב רוחה. היו ימים שיכלו לצחוק יחדיו כל הדרך, אך היו ימים שמוטב היה לתת לה להסתגר בדממה.
יעל שפשפה את עינה בעייפות ופנתה לעבר אורן, לדרוש בשלומו. כשווה לשווה ניהלו בניהם שיחה קלילה ולא מחייבת, מעבירים בנעימים את הנסיעה מבניין הסחר לביתה בפרברים. יותר משהיה אורן מאושר על הנסיעה הנעימה, שמח על כך שמצב רוחה העיד שעבר עליה יום טוב, יחסית. הוא הרגיש שבעולם שכולו עטיפות, הזמן היחידי בו היא חיה היו אותן דקות בודדות ברכב.
היא ישבה במושב האחורי, נהנת מהשלווה שבלילה ובעיקר מכך שאינה צריכה לעשות דבר מלבד לשבת ולנוח. במהלך השיחה, הקפידו שלא לגלוש לשום נושא רציני, כך שיכלה להתרווח ולתת למוחה להרפות מהלחצים שבשגרה. לא פשוט לאישה צעירה להיות מנהלת בחירה. העבודה התובענית סחטה ממנה את כל כוחות הנפש. ‘דריכות וחדות’, כמו שאמר לה אביה פעמים רבות ‘דריכות וחדות’.
את רוב הזיכרונות מאביה הדחיקה. לא שהוא לא היה אדם נחמד, אלא שמאז שנפטרה אמה, בהיותה כבת שש, הסתגר בעבודה ו’הכין אותה’ כדבריו, לקראת היום בו תישאר לבד. “את חייבת לשאוף לשלמות” אמר לה בקול עמוק “אחרת…” היא מעולם לא שאלה אחרת מה, היא פשוט למדה לשאוף.
בשנים בהן אורן הסיע אותה, למד להכיר את אופיה ואת מצבי רוחה היטב. למד הוא את טוב ליבה ועדינותה. השנים בהן פגש אותה לימדו אותו שהיא מסוג הדברים שיש לשמור עליהם, דברים שעלולים לקרוס במהירות רבה, רבה מידי. הוא נהג שלא לעזוב את חצר ביתה עד אחרי שראה את האור בחדר השינה עולה, חושש שמא מישהו חדר לבית הגדול והריק במשך היום. כבר מזמן הפסיק לשאול את עצמו מדוע רק האור שבחדר השינה נדלק, ואף לא נורה אחרת.
הדרך לשלמות לא באה לה בקלות, כילדה חולמנית אהבה להסתתר בתוך קופסאות, מדמיינת לעצמה את בית חלומותיה. מות אימה גדע את החלומות באחת והכריח אותה לעמוד בסטנדרטים נוקשים. בהדרכתו, מידי ערב התכנסה בתוך עצמה ושחזרה את יומה, בוחנת כל רגע בניסיון לבחון מה ניתן היה לשפר, “את חייבת לשאוף לשלמות”, כדבריו. אביה ישב על הספה בקצה החדר ופקד עליה להרים את קולה, רק כדי שיוכל לעזור.
“מה עם חבר?” שאל אורן, לכאורה כדרך אגב. יעל שהבינה שהשאלה נובעת מדאגה, חייכה ולא ענתה. “את יודעת, יש המוני אבירים שממתינים בחוץ” אמר, לוחץ מעט יותר ממה שהרשה לעצמו בדרך כלל.
“אני יודעת” אמרה, מביטה למעלה, הרחק מעל לשמים המעוננים, “אבל אני עדיין לא מוכנה להכניס מישהו פנימה”. את חלקו השני של המשפט המשיכה רק בליבה ‘מבעד לעטיפות, למרחב המוגן’.
המשך הנסיעה העברה בדממה נעימה, שלוותה בקולו המונוטוני של המנוע ושל הגלגלים הגומעים את הכביש הריק. רק אחרי שנפתח השער החשמלי, ורחשי הכביש התחלפו בקולו של החצץ הנדרס, התעוררה ואחזה בתיק בעוצמה. כדרכה, לא המתינה לאורן שיפתח את הדלת, אלא פתחה בעצמה, יוצאת אל אויר הלילה, מתבוננת בביתה החשוך. אורן הזדרז לצאת מהרכב, להספיק לפחות לסגור את דלת הרכב מאחוריה, וכהרגלו המתין בחוץ, עד שתיכנס לביתה.
יעל נעצרה לפני דלת הכניסה כדי לנטרל את מערכת האזעקה והרגישה איך שוב עולה החיוך המריר. לשם מה צריך אזעקה, את הריקנות שבפנים איש לא יכול ולא רוצה לגנוב. לאחר מכן פתחה את דלת הבית ונכנסה פנימה. עוד בטרם נסגרה הדלת, הרגישה איך דממת הבית לוחצת עליה ופתחה בריצה היסטרית לחדרה בקומה השניה, מאפשרת לדלת להינעל מאחוריה.
כמו כל דבר בחייה, גם הבית נועד רק כדי להסוות את הריקנות שבפנים. רוב החדרים היו ללא כל רהיט, אף המטבח היה ערום ולא שמיש. ה’ריהוט’ היחידי שהכניסה לביתה הגדול, היה בחדר השינה והוא הספיק לה לכל צרכיה. יעל הדליקה את האור בחדרה, שמטה את התיק ופסעה במהירות לארגז קרטון בפינת החדר. שם היא התכנסה בפינה ומלמלה לעצמה את קורותיה באותו היום.