ההמון שבדממה

By | 29/07/2000

תמיד היו לו חלומות להיות תימהוני, להלך בין היערות ולזמזם שירים כאשר מראהו המוזנח מרחיק את אנשים המשועממים הפותחים בשיחה ללא כל סיבה. מין רעיון פרוע שלא עזב אותו מהיום בוא אביו הקריא לו ספרי הרפתקאות כילד ועד ליום בו ניתק אחרון הקשרים שעיגנו אותו למציאות.

שנתיים שהוא ישב בבית, אחר שנים שעבד כפועל בנגריה. שנים בהם הלך יומיום לעבוד בלי לשאול מה השכר או מה פשר האותיות הקטנות שקיבל בתלוש. למזלו הרב המעביד שלו היה אדם הגון ולא ניצל זאת לרעה.

לאחר שנתיים אשתו נפתרה, כופה עליו שבוע של התבודדות בדירה הריקה, להרגיש את הבדידות שרוב האנשים משקיעים הון כדי להסוות ברעשים מבחוץ. בשבוע זה הוא הבין שבביתו הריק הוא לא נשאר.

כך ארז את מעט מטלטלו ועזב לראשונה את העיירה בדרום להגשים את חייו ולנדוד צפונה. לא היה לו כל מושג לאן הוא פונה, וזה כלל אל שינה. הוא רק ידע שהוא פונה צפונה. חבוש בכובע קסקט דהוי ועם תיק גב קטן הרים יד בטרמפיאדה כאחד הנערים.

שנה לאחר מכן ימצא הזקן בבקתה קטנה ששכר באחד המושבים, יושב ומהלך בין היערות, הולך ומזמזם להנאתו שירים שרצה לנגן לו היה ידע איך. בינתיים עיטר את ראשו זקן גדול ולבן, כך שגם מכיריו לא היו יכולים לזהות אותו. במידה והיה מי שואל לשמו, היה עונה בשפה רפה ולא מוסיף.

בכל אותה הבדידות הנעימה שבנה לעצמו היה יוצא מן הכלל אחד…

תמיד היו לו חלומות להיות תימהוני, להלך בין היערות ולזמזם שירים כאשר מראהו המוזנח מרחיק את אנשים המשעממים שפותחים בשיחה ללא כל סיבה. מין רעיון פרוע שלא עזב אותו מהיום בוא אביו הקריא לו ספרי הרפתקאות כילד ועד ליום בו פגש ביער את הזקן.

כילד ראה בזקן את הביטוי לפסגת רצונותיו, והדממה שעברה ביניהם הראתה שגם הזקן קיבל את הילד. כך בדממה ישבו הם בין העצים ורוב הזמן שתקו או זמזמו לעצמם ניגונים מעורפלים.

בשלב כלשהו לימד הזקן את הילד כיצד להפוך כפיס עץ ליצירת מופת. הזקן לימד את הילד להתבונן בעץ תוך כדי זמזום חרישי ולראות איזו דמות תמונה בעץ וממתינה לפרוץ החוצה בפאר ובכוחות חיות מחודשים. הדממה בה ישובו שניהם לוותה ברשרוש עדין של שני להבי סכין המגלפות ענפים אקראיים שנמצאו בסביבה.

מידי פעם הם גם דברו, שיחות קצרות שהשאירו בין כל משפט למשפט מקום רב לחשוב. אם אדם העומד בצד היה מנסה לחבר את פיסות השיחה לרצף שלם וברור, היה בהכרח מתקשה. הסיבה שזוג לא התקשה לשוחח נבע בשל הפרט השולי שלשניהם לא היה כל צורך ברצף הגיוני בין המשפטים וגם לא היה להם כל צורך להבין אחד את השני.

לפעמים הזקן הרהר בקול, תוהה מניין יש לו את הברכה להפוך ענף מת ליצירה חייה, או כפי שהדבר הועבר ביניהם “היכולת להחזיר את הגסיסה של העולם לחיות מלבלבת”. לא תמיד הילד הבין בדיוק למה הזקן התכוון, אך הדבר לא שינה לא למדבר ולא לשומע. הזקן אמר את מה שראה צורך לומר והילד הבין את מה שהיה צריך להבין.

בינתיים היער התמלא בחיות שהקשיבו לניגונים ולשיחות מלאות הדומיה בין השניים. חיות קטנות מעץ שנשארו בדממה במקומן והקשיבו לשניים המהלכים בין העצים, או בלשונו של הזקן “תראה כמה מחיות היער התחדשו ובאו להקשיב לשתיקתנו”.

יום אחד הוכרח הילד לספר על מעשיו ביער עם הזקן למשהו מבחוץ. למשהו מהסוג שחושב שיכול להבין הכול. אולי הייתה זו הפעם הראשונה בה היה הילד צריך לנסח את הלא יאמר בלשון של בני האדם. 

“אני מקשיב ולומד” סיפר הילד “ואני לומד”. משפט כה פשוט, אך נדרשו לילד מאמצים מרובים לנסח אותו. לצמצם את כל העוצמות המועברות בדממה ללשון הדו ממדית של ‘לומד’.

“אני רואה איך הוא מרפה את הטבע הגוסס ומחזיר אותו לחיים באמצעות השירה” אמר הילד, שוקל כל מילה בזהירות. “אני יושב יחד עם כל חיות היער שקפאו במקומן כדי להתבונן ולהקשיב” אמר הילד ולא הוסיף. 

המשך הסיפור הטרגי מופיע מידי פעם בעיתונים, מאות צובעים על דלתותיו של הזקן בבקשה לברכה. והזקן המפוחד נענה בחוסר רצון לשעות ספורות בלבד, רק כדי לרצות את הקהל. את מילות ההכחשה הרפות שהוא חייב להוציא מפיו הקהל מקבל בהערצה הולכת וגוברת שרק מגבירה את תסכולו של הזקן.

והילד? לצערו של הילד לא מאשרים לו להכניס סכין למקומות שאליו הוא הוכנס, מקומות שמיועדים לסגור אנשים שהציבור לא יכול להבין.