היא התרווחה בכורסה בביתה, לוגמת לאיטה מכוס הקפה, מעבירה בראשה את מבנה הפרק האחרון. זה לא פשוט להוציא ספר המשך לרב מכר. הספר החדש נדרש לעמוד בציפיות גבוהות מקודמו. היא חששה שבעתיים בגלל כוונתה להכניס פנימה את הפרק האחרון, הפרק החביב עליה.
זה לא סוד שאת הספר הזה היא אהבה במיוחד, לטייל בארץ ממקום למקום, לחפש את הפינות הציוריות כדי לראות דרך עיניהם של סופרים אחרים. לפעמים לא נדרש כל דמיון כדי לראות את האירוע, למשל אותו מושב נשאר כפי שהוא. כל מה שנדרש היה להגיע באותה העונה ומייד ניתן היה לראות את הפריחה המתוארת באהבה רבה ולהרגיש את ההתחדשות.
היו פעמים בהם, למרות שהיה קל לראות דרך עיני הסופר, היא נדרשה להגיע למקום יותר מפעם אחת. למשל כאשר רצתה לתאר את הסמטה הצרה בעיר העתיקה היתה צריכה לבוא לפני עלות השחר, מוקדם מספיק כדי לראות את משכימי הקום פוסעים בזהירות, חוששים לפגום בדממה. בפעם השניה באה לאותה סמטה כדי לראותה בערבי הקיץ החמים, כאשר תזוזת האוויר נבעה רק מכנפי הזבובים. אך לא היה די בכך, היא הגיעה פעם נוספת ביום גשום, נתון הכרחי כדי להבין את התיאור הבלתי נשכח המופיע באותו ספר.
במיוחד נחרט בזיכרונה המקרה בו היתה צריכה לרבוץ בביתם של זוג זקנים. הבית המדובר נמכר בידי בניו של הסופר והדרך היחידה בה יכולה היתה לחזות במראות המתוארים, היתה לעלות לאותה הדירה ולבקש מהדיירים החדשים לארח אותה ביתם. מתוך תכנון מקדים, לקחה עימה את ספרה הראשון, דבר שעזר להפיג את החשש מליבם של זוג הקשישים והקל עליהם לקבל את הבקשה המוזרה – לשבת בביתם כדי ‘לחוש’ את המקום.
בספרו תיאר הסופר את הפער שבין הנוף הרגוע המשתקף מהחלון לבין תחושת המחנק שהתלוותה עם המגורים יחד עם המשפחה. אותו ספר כלל כמה פרקים חזקים במיוחד בו תיאר הסופר את עצמו יושב מול החלון, כואב את היותו לא רצוי בביתו.
הסב החביב, שהואיל לארח אותה ביתו, העמיד לה כיסא ליד החלון, בדיוק במקום המתואר פעמים רבות בספר. רעייתו הציעה לה לשתות משהו חם. כך ישבה היא שעות, רואה את הנוף אך מתקשה לקשר אותו לרגשות העזים המתוארים בספר. לאחר כשעתיים בהם לא עשתה דבר מלבד להתבונן דרך החלון החלה לחוש שהזוג מביט בה בצורה שונה. בשעה השלישית הם כבר לא הסתירו את חוסר שביעות רצונם מהאורחת. לא רק שאינה עומדת בציפיות שהדמיון דורש מסופרת מפורסמת, אלא אפילו אינה עומדת בגבולות הנימוס המינימאליות. אך היא, מכיוון שלא עלה בידה לחוש את הנוף שחיפשה, התעלמה מן הרמזים והמשיכה לשבת במקומה, לשבת ולא לעשות דבר.
בשעה החמישית הם כבר התבטאו בגלוי ובקשו ממנה לצאת מביתם. או אז עלה על שפתיה חיוך גדול, היא הודתה להם מקרב לב והתנצלה על השהייה הממושכת ויצאה מביתם. בחוץ התיישבה על גדר האבן והתחילה לתאר את הפער בין הנוף הרגוע, לתחושה הלא נעימה השוררת בפנים.
אבל לפרק זה, לפרק האחרון בספרה, לא הייתה צריכה לצאת לשום מקום. היא התרווחה בכורסה, מתכרבלת בנעימות. מניחה את הרגליים העטויות זוג גרבי צמר עבות, על השרפרף מולה. בידה מחברת הרשימות ועיפרון קטן. כך ישבה מחייכת בנעימות, מעלה זיכרונות מאותו יום מבורך בו ישבה בביתה והגתה את הרעיון לכתוב ספר על המקומות שמאחורי הספרים.