“תדייקו” שאג הקול מאחוריהם “העיר צריכה להיחרב”.
התותחנים עזבו את מוט הצידוד והסתובבו, נבהלים לראות במו עיניהם את ווזביל, מרים בידו את אחד הפגזים.
“כידוע, שגיאה קטנה בתחילה…” את המשך הסיסמה הכירו היטב, אך לשמוע אותה מפי ווזביל העניק לה נופח חדש, בעיקר כאשר קולות המלחמה מהדהדים ברקע.
——
הדממה ששררה במצודת העיקרים בטורא, הועצמה כאשר חמשת החכמים סגרו את הדלת מאחוריהם. הדרך השקטה בה התיישבו העיד יותר מכל על מידת הרצינות שייחסו לנושא. עומאר, שישב בראש השולחן התבונן מספר רגעים בחבריו ופתח באמירת שם בודד.
“ווזביל”.
די היה באזכור שמו של התלמיד כדי לגרום לסערת רגשות. צרוף נדיר של כישרונות יצר את אחד המוחות המבטיחים שנראו במצודה מזה זמן רב.
“נעמאן, תתכבד לפרוש את הנושא”.
נעמאן ווידא כי תשומת לב כולם נתונה לו, ופתח: “אין צריך לפרט את מעלתו של ווזביל. גאוניותו גלויה לכול וגם חתירתו הקיצונית לבירור האמת, ידועה”. מילים אלו רמזו לאותו שבוע בו מצא ווזביל שני כתבים שלא עלו באחת, שבוע בו כלל לא יצא מהספרייה, עד אשר עלה בידו ליישב את הדבר.
“בעוד מספר ימים נגיע לשלב בו עלינו להכריע האם נחשוף בפניו את בית העיקרים”.
ניתן היה להבחין בתחושת אי נוחות, שעלתה בקרב כולם, לשמע מילים אלו נהגות בקול. עצם קיום בית עיקרים היה ידוע ברבים, אך מעטים, שנמצאו ראויים, זכו לראות את המקום במו עיניהם.
שלא כשמו, בית העיקרים היה בקושי חדר, מוסתר בין המעברים במצודה. תכולתו הסתכמה בשני מדפי ספרים, שולחן וכסא. התואר דבק בשל ספרי הקדמונים שעל המדפים, ספרים שהכילו את העיקרים עליהם מבוסס הכל. גם המעטים שנמצאו ראויים, לא הורשו בלי לעבור תהליך טהרה ושבועה חמורה לבל יפרסמו דבר מהכתבים.
“מבחינת היכולות, אין ראוי ממנו ללמוד בספרים,” המשיך נעמאן, “אך מנגד, אין אני בטוח שהוא יוכל לכוף את הבנתו בפני שאר החכמים”.
“תקרא לדבר בשמו,” התפרץ עבדילא, מזדקף במקומו בכעס, “יוהרה!”.
נעמאן התעלם מההפרעה והמשיך. “מכיוון שהגענו לשלב בו עלינו להכריע, עומדות בפנינו שתי אפשרויות. הראשונה – להמשיך כרגיל ולא לומר דבר, כך יבין ווזביל שלא נמצא ראוי וכנראה שיעזוב את המקום. השנייה היא לאפשר לו להיכנס ולראות את ספרי העיקרים, על כל ההשלכות שבדבר”.
חמשת החכמים קפאו במקומותיהם, שוקעים איש במחשבותיו. עד שקול סדוק שבר את הדממה.
“ישנה אפשרות נוספת.” אמר זקן המצודה. פני הנוכחים הופנו לזקן והמתינו להמשך דבריו.
“דבר זה נעשה אך פעמיים בעבר” אמר בקול מהורהר “ובשתיהן הביא לתוצאות דומות”. באומרו מילים אלו נחלש קולו, כאילו מרחיק מעליו זיכרונות כואבים.
“ישנו הספר המסורס” אמר, כאילו היה די בכך להסביר את כוונתו. ספר זה נכתב בידי אחד מאנשי דור הביניים. אותו אדם נכנס לבית הגנזים, שינן את הכתוב ושכתב בסתר מזיכרונו. לאחר שהסורר הועלה על המוקד, נבדק הספר ונמצאו בו אך שגיאות בודדות.
קמטי תימהון שעלו בפני הנוכחים גרמו לזקן להפנות את מבטו הרחק מגבולות החדר ולהמשיך “בעבר ניתן הספר לשני אנשים שהיה קיים לגביהם חשש דומה” נעצר לברור את מילותיו בקפידה. “הראשון כפר והוצא להורג. השני השתבשה עליו דעתו”
“עד כאן?” שאל עומאר.
“כן” ענה.
הדיון הסתיים רק לאחר שעומאר קיבל הנהון זעיר מכל אחד מהנוכחים והכריז על כך בקול כבד.
——
“כידוע, שגיאה קטנה בתחילה… תוביל לסטייה עצומה בסוף” סיים ווזביל את סיסמת התותחנים, מתעקש להכניס בעצמו את הפגז ללוע. משתוקק לעזור בהשמדת טורא, מעוז הכופרים.